אפתח בכך שאודה ששני המשוררים הם ידידי. בלפור והרצל חקק הם שני אחים, תאומים זהים, ושניהם בשנות השבעים שלהם, ולא קל (בלשון המעטה) לכתוב על שניהם. אך ברצוני לעשות זאת. כי שניהם משוררים גדולים ולא יחסרו אחד על השני לגדולה, למרות השוני בסגנונם, וכי שניהם שותפים מלאים ונאמנים לדרכם ועשייתם. שניהם היו יושבי ראש של אגודת הסופרים, שניהם הנחו באגודה ערבי חברה וחגים, ועכשיו מחוצה לה, מובילים תיורים לעיר העתיקה ושומרים על הדת קלה כחמורה. שניהם נחשבים מאוד בשל שירתם ובשל יהדותם הליברלית, שירתם נוגעת תמיד ביהדות ושורשיה נטועים בה. אם להביא כאן מיצירותיהם הרי הן רבות, כמו יצירתם המשותפת בספריהם הראשונים, ובין היתר "טעות חזור", לקסיקון ללשון וספר ביאורים לפיוטי התפילה, "חיבת הפיוט", או "ירושלים אשר אהבנו" על ירושלים עירם, שבה גדלו ושבה הם חיים, לאחר שבגיל שנתיים הגיעו לכאן. הם נשואים ואבות לילדים, וחוץ מכתיבתם שניהם שמשו בהוראה, וזכו בפרסים על כתיבתם. בין היתר זכו שניהם בפרס השירה של "האגף לתרבות יהודית" וזכו בפרס התנ"כ באותה תחרות, כאשר בלפור במקום הראשון והרצל בשני. בלפור אומר על כתיבתו, בראש הספר: אָמַר לִי סַבָּא בְּשׁכְבִי וּבְקּוֹּמִי / שֶׁהַשִּׁירִים - כְּלִי לְתִקּוּן עוֹלָם./ לָמַדְתִּי שֶׁתִּקּוּן הַמְּשׁוֹרֵר וְשִׁירוֹ / הוּא תִּקּוּן הַסֻּלָּם וְשִׁבְרוֹ". ואילו הרצל כותב גם, כמוטו: "מָה שֶׁנִּכְתַּב אֵינוֹ מָה שֶאֲבַקֵּשׁ / חַיֵּיהֶם הֵם שֶׁלָּהֶם וְהֵם מִכֹּחַ חִיּוּתָם / עַמּוּד עָנָן, וִילוֹן שֶׁל אֵשׁ". כתיבתם עשירה מאוד, מלאת הרמזים מן התנ"כ, ורבת הדהודים לבעלי שם וכישרון שקדמו להם, שמפורסמים מהם, שהם מוקירים. ובעוד כתיבתו של בלפור מחורזת ברובה, אם גם בחרוזים לבנים, ושפתו נהירה כמעט לכול קורא על-אף שהוא מרבה להשתמש בשפה יהודית, הרי שהרצל משתמש בשיריו פעמים רבות בחרוז לבן אמנם, אך בלשונו הוא מקראי וגם פונה אל יודעי חן ולפי כך שפתו סבוכה. כך הרצל כותב: "הַבַּיִת נִשְׁאָר חָזָק וְנִצְחִי גַּם כְּשֶׁהַיְּסוֹדוֹת הָיוּ חַלָּשִׁים מֵהַזִּכְרוֹנוֹת אֲבָל הָאוֹר כָּבָה וְקָרָה הַנּוֹרָא מִכֹּל נִסְגַּר שַׁעַר הָרַחֲמִים, הִתְנַפְּצוּ כָּל הַחַלּוֹנוֹת". (מתוך "תחיית החלונות השבורים" עמ’ 9) האם הם מתארים כך את הילכדותם בשיריהם? בחסד שנפל עליהם וכפה עצמו עליהם? כי בלפור כותב כך: "הַמַּיִם מְצִיפִים אוֹתְךָ גַּלִּים אַתָּה חֵפֶץ לְהִנָּצֵל בְּכֹחַ הַמִּלִּים וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ לַמָּקוֹם הַזֶּה חוֹף". (מתוך "חוף למקום הזה", עמ’ 10) וכך כותב הרצל: "צְרוּפָה, מֵחֲרַךְ רְפָפָה. רוֹפֵאת פִּרְפוּרֵי הֱיוֹת. פְּתִיתֵי טֹהַר שָׁרִים שׁוּב לַמִּלִּים הָאֶלוֹהִיוֹת. הִמַּס בִּנְשִׁיכַת שְׂפָתָהּ, הַבּוֹכָה לַשִּׁירָה הַנּוֹשֶׁמֶת שֶׁלֶג בְּנִשְׁמָתְךָ". (מתוך "שמו, שמה, שיר נשמה" עמ’ 14) שמא הם כותבים על אותם הדברים? על ההשראה שנולדת ונופלת עליהם? ורק ההבדל הוא בראיית הדברים על ידם? אך בעוד בלפור כותב שורות שלמות, הרצל נוטה לשבור את השורה. כך הוא כותב, הרצל, על כיבוש העיר העתיקה של ירושלים, וכאילו הוא אומר לעתים חצאי דברים: "כָּךְ הִיא גְּאֻלָּתָהּ, יִפָּרְצוּ הַחוֹמוֹת, דְּרוֹר נִקְרָא, הָעִיר הַיְתֵרָה. דַּי לְגוֹלֵל בַּלְּבָבוֹת דַּי לַשְּׁעָרִים הַנְּעוּלִים. אֶסְתֵּר הוֹרְבִיץ בִּשְׁלִיחוּת גְּאוּלִים. קוֹלָם קוֹרֵא יַעֲבֹר פְּרָזוֹת הָאוֹר מִמַּעֲשֵׂיהֶם, שִׁיחָם נוֹצֵץ אַל תִּרְאוּ מִן הַקָּמִים נֶגֶד דְּחִיקַת הַקֵּץ". (מתוך "יתרה הגאלה, שבעה הנחלה" עמ’ 59) ככלל, לא אביא הרבה משירתם כי רשימתי הקצרה מדי לא תכיל, גם לא באתי לבקר, אלא להביא את ספריהם החדשים אל התודעה הרחבה, אך ודאי עוד יכתבו וידברו בהם ובשירתם. על-פי רוב שיריהם ארוכים וסבוכים, ושעריהם ארוכים כאורכם של ספרים, עד כי דומה שאין יום ואין רגע שבו החסד אינו שורה עליהם (כל ספר בן 320 עמודים). השניים גם כותבים הרבה על אימם, הקדושה להם, אשר זכתה לצאת לדרכה לאחר שנים ארוכות. אביא משיריהם לזכרה, בו היא כמעט אובדת במרחב המילים: "וְהִיא מְסַפֶּרֶת עַל. תַּעֲטֹף עֲרָכִים בְּגַל זָכוֹר ושָׁמוֹר: בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר לְעֵינֶיהָ הַצֹּהַר. יוֹנַת אוֹר. תְּלַקֵּט עָלֶה שָׁר לְסֵפֶר הַיָּשָׁר. נֹח נֶאְדַם נָד וְשִׁכּוֹר בָּעֵינַיִם: אֶחֱזִי בִּי, קָד אַפַּיִם. דַּפֶּיהָ בַּיַּיִן: שְׁמָהּ מְנוּחָה צַדֶּקֶת כָּאַיִן. שְׁמָהּ טָבַע, נִמְחָה". (מתוך "שירה לזכר צדקת שנמחקה", עמ’ 131) "שמה טבע, נמחה". והוא מפליג בה "יונת אור. רז בת נפילים". כך הוא רואה את אימו. וארבעה שערים לספר, כאשר כל שער הוא בהיקף של ספר שירים שלם. ומתוך השער האחרון אביא מתוך (תמיד "מתוך", בית אחד בדרך כלל, כי השירים ארוכים) את "פעמון התימהון וההמנון" בעמוד 241: "כָּתַבְנוּ שׁוּב תָּנָ"ךְ, שָׁר בְּתוֹכֵנוּ וּבְיָדוֹ כְּלֵי חוֹצֵּב, פֶּלֶס וַאֲנָךְ. כְּרוֹאֵי לַיְלָה לְהוֹשִׁיעַ הַזֶּהוּת מִזָּרוּת פְּנִימִית. וְצָעַק לֵב אִלֵּם ‘מוּזָר לְאֶחָי, נָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי, הַאֵעָלֵם’ קָרָאנוּ: יְהִי אוֹר, וְדִקְלַמְנוּ כְתִמְהוֹנִים פְּנֵי הַמּוֹרֶה מְעוֹרֵר: מִסְתַּבֵּר, זֶה דֶּרֶךְ הִמְנוֹנִים. חֲזוֹן עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת: אַגָּדָה לֹא אָבְדָה, קוֹל הֶעֱצִים רוּחָהּ מִשִּׁלְדָּה בִּקֵּשׁ שֹׁבֶל הַמַּלְכָּה, לְתְכֶלְתָּהּ וּתְשׁוּקָה". כך כותב הרצל. מילים. שברי משפטים. עתים כאובד הקורא בתוך המילים. אך לא. הוא כותב את המנון העצמות היבשות שקמו מן האגדה וניצחו, וזה ההמנון לעיר, לקרב ולמנצחיו. האח בלפור אינו נח אחריו. תאומים, כבר אמרנו. אך הוא כותב אחרת, גם זאת אמרנו. גם שיריו ארוכים, וכמו החליטו שניהם כמה שורות תכיל מרבית שיריהם ומה יהא אורכם. והעמודים ארוכים, כדי להכילם. אצלו יש תשעה סולמות (כשערים, ואין מקום למנות את כולם), והוא כותב הרבה על עצם השירה. ועל סבו האהוב הוא כותב: "אָמַר לִי סַבָּא בְּלֶכְתֵּנוּ בַּלַּיְלָה בִּשְׁעַת הַחֲלוֹם יֵשׁ לַפְּעָמִים שֶׁשַּׁעַר נִנְעַל כִּי פָּנָה עוֹלָם עַל צִירוֹ כִּי פָּנָה יוֹם. אָמַר לִי סַבָּא בְּלֶכְתֵּנוּ לִסְלִיחוֹת שֶׁמַּגִּיעַ אָדָם אֶל שֹרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ בֵּין אוֹר לַחַשֵׁכוֹת צָלוּל וְזַךְ שַׁעַר נִפְתַח אֶל נַפְשׁוֹ". שניהם ילידי יום הכרזת המדינה, על כן קראו שמם בלפור והרצל, והיו להם חיים טובים, אך הפרהוד בבגדד תפס אותם והם ברחו עם משפחתם מביתם. אחר כך היו חיים אחרים, שלא יחלו להם, בקושיים, אך הם ידעו לשמור גם על יהדותם. מכאן אנו למדים כמה השניים עודם קשורים לעבר ועד כמה העבר שקוע בהם. וכך מתאר בלפור את הימים ההם: "בַּחֲדָרִים דְּחוּסִים, בִּתְנָאֵי מְגוּרִים שֶׁל דְחַק הִבְשִׁיל עוֹלָם, הַשְׁרָָאה, הִשְׁתַּנוּ כְּלָלֵי הַמִּשְׂחָק חֲלוֹמוֹת כָּתַבְנוּ עַל שֻׁלְחַן הָאֹכֶל, אֶדֶן הַחַלּוֹן נִבְרָאִים בְּהָקִיץ, עַל מִזְרָן, תִּצְפֶה רִצְפַּת הַסָּלוֹן עַרְבִיתָם הֵעִירָה עֲרֵבוֹת, מְלַוֶּה חוֹבָה לַמּוֹלֶדֶת וְאָנוּ הַקְּטַנִּים מוֹצְצִים קָנָה סֻכָּר, הָאִבִּים מִקֶדֶם הֻצְנְעוּ: צֶנַע. חֲצִי לֶחֶם שָׁחֹר, רִבָּה, סֻכָּר, בֵּיצִים". (כך הוא מוסיף לתאר, מִתּוֹךְ "לזמן התיקון יש ניחוח נפלא" עֲמָ’ 53). וכך כותב בלפור חקק על שכונתו הישנה, זו ילדותם: "מִפֶּתַח בֵּיתִי הַיָּשֵׁן בַּשְּׁכוּנָה אֶפְשָׁר לִרְאוֹת עֲדַיִן כְּפִי שֶׁהָיְתָה בְּזִכְרוֹנִי נוֹרֵאת הוֹד תְּמוּנַת הַיַּלְדוּת דּוֹהָה וְהַזְּמַן הָאוֹזֵל אֵינוֹ עוֹד". (מִתּוֹךְ "סולם הכֵּלִים השבוּרִים", עמ’ 155) וְעַל יְרוּשָׁלַיִם הוּא כּוֹתֵב כָּךְ: "וְהֵעִיר הָאַחַת בְּתוֹךְ שְׁבַע הַיַּבָּשׁוֹת קָמָה מִתּוֹךְ הַסְּלָעִים וְהָאֲבָנִים מִתּוֹךְ הָאֵפֶר צָמְחָה בְּהָנֵץ שִׁבְעָתַיִם שֶׁמֶשׁ יְרוּשָׁלַיִם מֵעַל הַכִּפּוֹת, הַמִּגְדָּלִים וּצְרִיחֵי הַפַּעֲמוֹנִים וּמִקְדַשׁ הַיְּהוּדִים שֶׁלֹּא נָגוֹז מֵעוֹלָם הַמְּקַדֵּשׁ הֲלֹא נִרְאֶה לְכֻלָּם לוֹחֵשׁ לִפְעָמִים כְּשֶׁהַיָּרֵחַ עֲצוּם עֵינַיִם שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם". (מתוך סולם הכלים, "שלום ירושלים", עמ’ 180) הוא לא שוכח גם את גדולי האומה מן התנ"ך, את גיבוריו, וכך כותב עליהם: "הֵם הָלְכוּ שְׁלוֹשָׁה לְפָנֵינוּ מֹשֶׁה עַמּוּד הָאֵשׁ אַהֲרֹן עַמּוּד הֶעָנָן מִרְיָם בְּאֵר הַמַּיִם שְׁלֹשְׁתָּם הֶחֱזִיקוּ עֲבוּרֵנוּ אֶת חֻפַּת הַשָּׁמַיִם כָּךְ הָלְכוּ לְפָנֵינוּ שְלֹשְׁתֶָם שִׂמְלָתָם לֹא בָּלְתָה רַגְלֵיהֶם לֹא צָבוּ לֹא נָס לֵחָם קָרְאוּ לָהֶם מֶלַח הָאָרֶץ מֶלַח הַמִּדְבָּר, מֶלַח הָעָם הֵם עָמְדוּ בְּרֹאשׁ לַיְלָה יוֹמָם וְלֹא זָכוּ לִרְאוֹת שְׁלֹשְׁתָּם בְּבוֹא חֲלוֹמָם" (השיר "שלושתם", שם, עמוד 292) הנה כי כן, שניים משוררים יש בירושלים, והם משוררים עליה ועל העולם, ועל האל שגאלם, ועל יעקב והסולם, וגם על סבתם. ודומה כי שירתם נכתבת בדם. ואני פונה לאחר הכל אל הנוגעים בדבר: אל תדירו את השניים והעניקו להם את פרס ישראל במשותף.