שני הספרים החדשים של האחים חקק - ספרו של הרצל חקק "השיר שלא שרו מעולם" וספרו של בלפור חקק "סולם הכלים השבורים" - דומים זה לזה בעיצובם, ואפילו מספר העמודים בשניהם זהה. אף-על-פי-כן, כבר הוזכרה כאן הצהרתו של בלפור: "כל תאום וכינורו". השניים דומים בפרמטרים רבים, אך גם שונים זה מזה וספריהם אינם "תאומים זהים". בעוד שספרו של הרצל חקק הוא ספר הגות בעיקרו, ספרו של בלפור חקק מצטיין בליריקה שבּוֹ - בהימשכות אל קִדמת הילדוּת, אל חיק אִמו ואל חיקם החם של הורי הוריו. בספרו כלולים גם שירים על הפרהוּד - על שואת יהודי בבל - שבָּהּ איבד סבו את שני בניו, וזכה לימים בנכדים תאומים. יש כאן שירים על ימי המעבּרה ועל קשיי הקיום שחווה במולדת החדשה האב שנפטר בטרם עת והשאיר את בני ביתו ללא מחסה מול זעף החיים. בספר מסופר על הרבה כאב וסבל, אך יש בו גם שירי אהבה ותשוקה לא מעטים המאירים את הערפל ואת החשכה באור יקרות. בספר תשעה סולמות, חלקם ספוגים בדמעות של תפילות ותחינות, חלקם גדושים במראות מיסטיים ובתחושות אסכטולוגיות. בפתחו מוצב שיר "הסולם", שמסתיים ללא נקודה בסופו והוא מעט המחזיק את המרובה: הִשְׁכַּמְתִּי בַּבֹּקֶר לִכְתֹּב שִׁירַת שַׁחֲרִית, תְּפִלַּת הַמִּלִּים. בַּמִּדְבָּר הָיִיתִי, וְרַק שָׁם נִפְתְּחוּ לְפָנַי שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה נְעוּלִים. מִקֶּדֶם לַתֹּהוּ הָיוּ מַלְאָכִים וְהָיִיתִי בְּעֶצֶם הַסְּעָרָה, אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם הַשִּׁירָה: מִתּוֹךְ הַקְּלִפּוֹת וְהַנִּיצוֹצוֹת בָּאוּ אֵלַי הַשִּׁירִים מִסֻּלָּם הַכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים מונחים מקבלת האר"י - 'זוהר', 'קליפות', 'ניצוצות', 'מלאכים', 'אותיות פורחות', 'היכל הכלים השבורים' ועוד - שזורים בשיריו של בלפור חקק ומחברים אותו אל משוררים ארץ-ישראלים בני הדורות האחרונים (כדוגמת א"צ גרינברג, י"צ רימון, זלדה). ביאליק היה כמדומה המשורר הראשון בדורות האחרונים שהשתמש במינוח המיסטי הזה, בשירו הכמו-אוטוביוגרפי "זוהר" ("בַּקַּיִץ הָיִיתִי יוֹדֵעַ צַפְרִירִים, עֲדַת כְּרוּבִים קַלִּים, בְּנֵי-נֹגַהּ מַזְהִירִים.[...] / רְעֵבֵי מְשׁוּבָה, יִרְחֲפוּ [...] אִישׁ לִקְרַאת אָחִיהוּ מַתִּיזִים נִיצוֹצוֹת"). ואולם, אצל ביאליק, שלא כביצירות בעלות ממד מיסטי אותנטי (כגון "מגדל עוז" של רמח"ל או "הקומדיה האלוהית" של דנטה) אין מדובר בעקרונות אמונה, אלא במטפורות והשאלות לעניינים "אַרְס פואטיים", אוניברסליים ואקטואליים, שאין לתלות בהם כוונות רֶליגיוזיות או אמונה בתורת הסוד והמסתורין. לא כן אצל משורר אֱמוני כדוגמת בלפור חקק, המאמין כמדומה ב"תוכנית האלוהית" באמת ובתמים, כפי שעולה משירו "סולם הכלים השבורים": בְּשָׁעָה שׁאֱלֹהִים בָּרָא עוֹלָם בִּזְמָן קָרִיב בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיב, הָיוּ מִסָּבִיב לִי נִיצוֹצוֹת וַהֲבָרוֹת הָיוּ אוֹתִיּוֹת נִשְׁבָּרוֹת הִתְחַלְתִּי עוֹלֶה וְיוֹרֵד אֶל הָאוֹר וְהַמַּרְאוֹת, נָטוּ יָדַי תְּהוֹמוֹת נִסְתָּרִים כָּתַבְתִּי מִבְּרֵאשִׁית דְּבָרִים עולה ויורד במעלות, בְּסֻלָּם הַכֵּלִים הַשְׁבוּרִים ואפילו מיתוס אישי נבנה כאן בדבר התגלות הבעש"ט, שגילה למשורר את סוד "סֵפר יצירה", לאחר שחצה כמוהו את הנהר על גבי מטפחת, וכששאל אותו האיש הקדוש איך חצה את הנהר, ענה לו המשורר: "מַמָּשׁ כָּמוֹךָ אִישׁ בַּעַל שֵׁם / אָמַרְתִּי לוֹ מִתְנַשֵּׁף, מִתְנַשֵּׁם", ותשובת הבעש"ט לתלמידו: "אִם כָּךְ, אָמַר הָאִישׁ הֶחָכָם, / כְּתֹב אֶת שִׁירֶיךָ כְּפִי שֶׁעָשִׁית / עַד עַכְשָׁו, כִּי כַּוָּנוֹתֶיךָ רְצוּיוֹת בָּעוֹלָם / תּוּכַל לַחֲצוֹת עִם הַשּׁירִים אֶת הַנָּהָר / וְגַם אֶת הַיָּם". קשה לקבוע אם בלפור חקק חדור באמת ובתמים אמונה באגדות שהוא טוֹוה במו-ידיו סביב הקדשתו למשורר, שהרי מדובר באדם הניצב בשתי רגליו בעולם המודרני של המעשים הרֵאליים. אולם דומה שהמראות והקולות מן העבר אכן ממלאים את דמיונו של המשורר, ונעשים חלק בלתי-נפרד ממנו - מאישיותו ומעולמו הפנימי. דומה שבלפור חקק אכן חדור תחושת שליחות גדולה מן החיים, ומסוגל להאציל על המראות מין זוהר מופלא שלא מעלמא הדין. גם בלפור, כמו אחיו-תאומו הרצל, "מתכתב" עם הספרות העברית לדורותיה, אך במשורה. כך, למשל, בשירו "סתיו כתוב" הוא "מתכתב" עם "כָּתב סתיו" של רשב"ג; וכך, למשל, כשהוא מתאר את חבריו לפלוגה, הוא כותב עליהם: "אֻמָּתָם הָיְתָה לָהֶם אֵם / טְהוֹרָה רַבַּת אוֹרָה", ברקע הדברים מהדהד שירו-טורו של אלתרמן "מסביב למדורה" ("אֻמָּתָם לֹא הָיְתָה לָהֵם אֵם. / לֹא יָדְעָה בְּצֵאתָם לַדֶּרֶךְ"). ולפעמים הוא "מתכתב" עם משוררים יהודיים, כותבי גרמנית, כמו אלזה לסקר שילר או היינריך היינה. שירו של בלפור חקק, "הדקל והתמרה", מסתמך אומנם על המקור המדרשי בבראשית רבה, אך גם על שירו הידוע של היינה, שזכה לכעשרים תרגומים לעברית - "Ein Fichtenbaum steht einsam". לכן, כאשר בלפור חקק משמיע את הטענה: "מֵאָרוֹן הַסְּפָרִים הַיְּהוּדִי, / אָסַפְתִּי אֶת הַשּׁוּרוֹת שֶׁלִּי [...] וּמִשְּׁאֵרִיּוֹת הַחֹשֶׁךְ / תָּפַרְתִּי פַּרְגּוֹד / כָּתַבְתִּי נֶצַח וְהוֹד", יש לטענתו זו בסיס אמיתי. הוא אכן שואב את שורותיו ממרחבי תרבותו של עם ישראל, בעברית ובלשונות לעז. את הצירוף "ארון הספרים", או "ארון הספרים של בית אבא, כמטפורה מופשטת לאוסף קנייני הרוח של האומה המציא ביאליק בכמה מיצירותיו המוּכּרות והגנוזות (בעיקר בשירו "לפני ארון הספרים"). דומה ששינוי הצירוף הביאליקאי המקורי לצירוף "ארון הספרים היהודי" (שטבע הסופר חיים הזז ככתוב בספרו של גרשם שלום "דברים בגו", כרך ב, עמ' 487) היה צורם את אוזני ביאליק. "ארון הספרים", כפי שעיצבוֹ ביאליק, הכיל רק ספרים בלשון העברית ותרגומים לעברית של סופרים יהודיים ונָכריים. הצירוף "ארון הספרים היהודי" (במקום "ארון הספרים העברי"), שהוא צירוף שמקובל כיום ונתאזרח בכל אתר ואתר (בלי שהמשתמשים בו מתכוונים לכלול בו את פרנץ קפקא ואת היינריך היינה, את ברונו שולץ ואת ארתור שניצלר וכו' וגו'), הוא בדרך-כלל צירוף לא מדויק, שלא לומר שגוי. לפעמים גם נלווה אליו ניחוח דיאספורי, בתר-ציוני, שרחוק ת"ק פרסה מבלפור חקק ומעולמו הרוחני. בלפור חקק ותאומו הרצל, שנולדו ביחד עם המדינה ועלו ארצה מבגדד בגיל שנתיים, בקיאים עד מאוד ברחבי "ארון הספרים העברי", מתייחסים לעברית ולקנייניה בחרדת קודש ובאהבה אין-קץ. וכפי שכתבתי ברשימה הקודמת, כתיבתם השיבוצית של האחים חקק נוטעת לפעמים בקורא תחושה של "רֶטרוֹ" - של דילוג על יובל השנים האחרון. ניכרת בה חזרה מאוחרת אל הקלסיקה המודרנית שלנו, שבמרכזה מתנוססים ביאליק וכל כוכבי הפְּלֶאיאדה שלו, וכן משוררי המודרנה אצ"ג וחברי "אסכולת שלונסקי". אך מי יודע? אולי מהלך ה"רֶטרוֹ" אינו מלמד שהזמן קפא מלכת. אולי הוא מנבא את תחילתו של מהלך עתידי בספרות העברית? דרך הרוח מי ידע...