ב-1926 והוא בן 25 מגיע הנס בייט לראשונה לארץ ישראל. תקופת מה הוא עובד בכפר תבור. הוא מגיע לביקור בקיבוץ עין חרוד שם נפגש עם חברי התנועה "תכלת-לבן" שעלו לארץ ונקלטו בעין חרוד והגה תוכנית להקים בקיבוץ זה בית-חרושת לשימורים. לאחר מכן שב לגרמניה והחל מתכנן את הקמת בית החרושת לשימורים בעין חרוד. בהמשך אף רכש בעזרת ידידים בעלי אמצעים מכונות ייצור עבור הקמת בית החרושת, אך בגלל סירובם של אנשי עין-חרוד בימים ההם "להתגאל" בתעשיה - לא יצאה תוכניתו לפועל. המכונות היקרות העלו חלודה. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנות ה-30 נאלצו יהודי גרמניה להקים מוסדות חינוך נפרדים לילדיהם. כשנוסד המשרד הראשון לסידורם של ילדים במסגרת ה"יוּגֶנְדְהִילְפֶה" (עזרה לנוער יהודי), התנדב הנס לעבודה במוסד זה בארגון ובהדרכה. בהמשך נטל על עצמו את הניהול הארגוני והכספי במוסד לילדים יהודים בהרלינגן, ששימש אחר-כך גרעין למפעל "עליית-הנוער".

ב-1935 עלה הנס לארץ כנציג "עלית הנוער" בגרמניה ושימש עוזרה ויד ימינה של הנרייטה סולד שעמדה בראש הארגון. למעשה, בייט היה למעשה סגנה של הנרייטה סאלד, ומעורב בכל תחומי הפעילות של הארגון: ביקר במחנות העקורים באירופה ואצל גולי קפריסין, קלט את הילדים שהגיעו לארץ, דאג לשילובם בקיבוצים ובמושבים ולקידומם המקצועי והאישי. הנס הירבה לנסוע לכל מקומות הקליטה וההכשרה של הנוער העולה בארץ. בייט היה בין היוזמים והמארגנים של עליית "ילדי טהרן" - הבאת קבוצה של קרוב ל-1,000 ילדים ניצולי השואה שהועברו מפולין לטהרן שבאירן, ולאחר מכן הועלו לארץ ישראל בשנת 1943. בקיץ 1938 נשא הנס לאשה את לוטה לבית מרכס. מיכאל ששר מספר בידיעון ינקיטון של ארגון עולי מרכז אירופה כי ביתם של הנס ולוטה בייט ברחוב אלפסי בשכונת רחביה בירושלים הפך עד מהרה לדירתה הפרטית של "עליית הנוער". כאן נפגשו בני נוער, אנשי מדע וחוקרים צעירים, תיירים מרחבי תבל, שאותם אהב לקחת לסיורים במפעלי "עליית הנוער" בקיבוצים ובמושבים, וחוג גדול של ידידים ומכרים, בני כל השכבות בירושלים. לשניים היו ארבעה ילדים: הגאולוג ד"ר מיכאל בייט, הגינקולוג פרופ' יורם בייט, מרים (הנרייטה) בייט-כץ, ופרופ' רות בייט-מרום, חברת הסגל הבכיר בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, אך את רוב זמנו הקדיש לילדי "עליית-הנוער". מכריו של הנס מספרים כי היה איש בעל מרץ ומוסר עבודה גבוה. לאחר פטירתה של סאלד, בתחילת 1945, עמד הנס למעשה בראש ארגון עליית הנוער וכיהן בתפקיד משך כשלוש שנים עד הירצחו בכביש לירושלים בדצמבר 1947.

ביום שישי 26 לדצמבר 1947 בשעות הבוקר קיבל בנמל חיפה את בואם של כ-1,000 נערים ונערות, רובם יתומים, שהגיעו ממחנה המעצר בקפריסין לשם נשלחו על-ידי הבריטים. יצויין כי הנס הקפיד, כמנהל עליית הנוער, לקבל אישית את הנערים והנערות, בהגיעם ארצה. ב-26 בדצמבר 1947, בצהרי היום לאחר ששב מקבלת הפנים לנערים ולנערות בנמל חיפה יצא בייט, יחד עם חברי הנהלת הסוכנות גולדה מאיר ויצחק גרינבוים, בדרכו מתל אביב לירושלים. בשל המצב המסוכן אז בתחבורה בכביש תל אביב ירושלים נסעו בשיירה שכללה אוטובוס, משאית ציוד ומספר רכבים פרטיים. בהגיע השיירה לאזור לטרון הותקף האוטובוס בירי על-ידי כנופיה ערבית אך הצליח לחמוק ולהמשיך בנסיעתו. באזור הקסטל הותקף האוטובוס שוב, והנס בייט שישב במושב הראשון קם ממושבו. שלף אקדח שהחזיק ברשותו כאיש ארגון ההגנה וירה לעבר התוקפים. תוך כדי כך נפגע מכדור בראשו ונהרג כנראה במקום. האוטובוס ובו הנס ונפגעים אחרים מההתקפה נסע במהירות לבית במושבה מוצא שם קיבלו הנפגעים טיפול ומותו של הנס נקבע. דבר מותו של הנס שהיה דמות מוערכת התפשט חיש מהר בכל העיר. רותי ארבל-פסח ממוזאון "בית ילין" במוצא, מספרת בדף הפייסבוק, כי שולה לויזון לבית ברוזה שהייתה אז ילדה צעירה ספרה לה שגופתו של הנס בייט שהועברה אל הבית במוצא בנוכחותה הייתה אחד מהמראות הקשים שראתה כילדה. הלוויתו של הנס בייט נערכה יחד עם עוד שישה לוחמים שנפלו בקרבות, וגופתו נטמנה בבית הקברות בהר הזיתים. הוא היה מאחרוני הנקברים בהר הזיתים ואל קברו יכלו להגיע אשתו וארבעת ילדיו רק עם תום מלחמת ששת הימים. עם מותו היו בעליית הנוער יותר 10,000 חניכים.

על שם הנס בייט נקרא רחוב בירושלים (רחוב שמואל הנס בייט), בית הנס בייט בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", בית הנס בייט בכפר הנוער רמת הדסה והסמינר למורים מדריכים ע"ש הנס בייט. ארכיונו של הנס בייט שמור ומתועד בארכיון הציוני, ילדיו של הנס בייט מסרו לארכיון הציוני גם ארגז תצלומים המתעדים את ביקוריו של אביהם אצל חניכי "עליית הנוער" שנקלטו בקיבוצים ובמושבים ברחבי ארץ ישראל. "האוסף כולל תמונות מקסימות של הילדים בשעת לימוד, במהלך עבודה חקלאית, וגם בעת בילוי עם חבריהם, ומוסיפות נדבך נוסף לארכיונו האישי ולסיפורה של התנועה הציונית בכלל".