כותרת המאמר באה להבהיר על משורר תהילים שהיה נתון בצרה ומבקש מהקב"ה שיחמול עליו ויושיע אותו בעת צרה. ובהתייחסות לעם ישראל - כאשר העם השוכן בציון נתון בצרה גדולה, הקב"ה מגדיל את חסדו עם העם. מידתו של הקב"ה שבכל צער שלא יהיה יש רחמים מרובים, ישועה ופדות לעם ישראל, וזאת אנו מוצאים בתלמוד במסכת גיטין (דף נ"ו ע"ב), ששם מובאות חלק מאגדות החורבן המספרות לנו על ימים של "בין המצרים" החלים מי"ז בתמוז וכלה בתשעה באב. ימים של אבל על חורבן בית ראשון ובית שני.
כך מתאר התלמוד - כאשר התכוננו עם ישראל למרד הגדול, הכינו מלאי של קמח, שמן ועצי הסקה, כדי לעמוד במצור הממושך ולהתיש את האויב מתוך מגמה שהרומאים לא יוכלו לרתק את צבאם שנים רבות במקום אחד ויבואו לידי הבנה והסדר. אולם הקנאים רצו לכפות מלחמה שהייתה חסרת סיכוי והציתו את כל אוצרות התבואה, השמן והעצים. רבן יוחנן בן זכאי שהיה גדול הדור וראה מה עלול להיות, יצא מירושלים להיפגש עם מצביא הרומאים אספסיינוס כדי להציל מה שניתן. הוא ביקש מהמצביא להסיר את המצור. בהסברו הדגיש שקומץ קנאים הכריז על המרד שהיה חסר סיכוי, וכפה אותו על עם שלם.
השיב לו אספסיינוס: "אמת, אבל אם נחש ארסי כרוך סביב אחרי חבית דבש, נוטלים גרזן ומרוצצים את ראשו גם אם החבית תבקע והדבש יישפך", רבי יוחנן בן זכאי שתק.
אמר לו אספסיינוס: "שאל ממני דבר מה ואתן לך". בקשתו באה כדי להודיע לו שכאשר העיר תיפול בידי האויב, ישאירו את השער המערבי הפונה ללוד פתוח, מתוך כוונה שכל מי שירצה לצאת מהעיר יוכל לצאת עד ארבע שעות. אותם הקנאים שיתבצרו הבטיח אספסיינוס בהם ילחמו. וכך בי"ז תמוז כאשר החומה הובקעה - העיר אומנם נפלה אבל חיי מאות ואלפי יהודים ניצלו, וזאת, בזכותו של גדול הדור ומושיעו רבי יוחנן בן זכאי.
רואים אנו מכאן שאכן היה יום צום על נפילת העיר. ויש לנו לשמוח על הצלת חייהם של אלפי בני ישראל שנושעו בו ממצור דמים בן שנתיים וחצי. את אותו קורטוב של שמחה בימי בין המצרים ניתן לחוש גם בימינו. כאשר אנו באים היום בימי בין המצרים לכותל המערבי שריד בית מקדשנו, אנו חשים ברגשות מעורבים, שמתרוצצים בתוכנו. מצד אחד, צער עמוק על חורבן בית המקדש: "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא א, א'). החורבן ממשיך ומחריף, ובית המקדש, שהוא הרי לבו של עם ישראל, חרב. העיקר חסר.
מצד שני מתגנבים ללב הכואב רגשות של ניחומים על עצם העובדה שהכותל בידנו, יש לנו את האפשרות לפקוד אותו יום ולילה ולבכות בין אבניו, ואין מי שיפריע לנו, ומותר לנו להתרפק עליו, לנשק אותו לחבק את אבניו ללא מגבלות.