אדרת, הכתב ההיסטורי של עיתון הארץ מביא בספרו פרקי היסטוריה ישראלית אבל במבט חדש. אדרת לקח כמה מהפרשיות היותר מוכרות כמו פרשת תל חי וטרומפלדור, כ"ג (או יותר נכון כ"ד) יורדי הסירה, יאיר שטרן, מרד גטו ורשה, חנה סנש, מחלקת הל"ה ועוד. כולן פרשיות מוכרות, שלפני כמה עשורים היו נחלת ידיעתם של כמעט מרבית הציבור.
היתרון בספרו של אדרת הוא במספר נושאים. ראשית מרבית הציבור החי היום במדינה מכיר פחות את פרשיות העבר, שכאמור היו ידועות ומוכרות לכל מי שחי כאן לפני כמה עשורים. שנית המבט ההיסטורי היום על פרשיות שלפני שבעה עשורים ויותר מאפשר לנתח בכלים ובמידע שלא היו זמינים בעבר ולא רק בגלל חוסר המידע אלא גם בגלל תפיסת עולם שלא אפשרה לבחון את האירועים בעיין אובייקטיבית. בנוסף הספר מאפשר ראייה מפוקחת של האירועים ויש בו תרומה משמעותית לדעתי להבנת פרשיות ההיסטוריה מהעבר.
אדרת נותן מקום לעמדה המקובלת שהייתה נהוגה בעבר ולצידה מביא מידע ופרשנות שהושמעו רק שנים רבות אחרי האירועים, האם המידע החדש או בעיקר הפרשנות החדשה נכונים? אדרת לא קובע זאת ויתכן שאין תשובה סופית לשאלה אבל בהחלט הצגת הפרשנות האחרת חיונית להבנת הפרשה עצמה.
מרגש היה לקרוא בפרק העוסק בחנה סנש עד כמה הייתה בודדה, עד כמה שיוועה לשינוי בחייה אחרי שנים של עבודה מונוטונית וסיזיפית בקיבוץ בחדר האוכל, בכביסה, בכל אותן מלאכות שקיבלו נשים בקיבוץ, במיוחד נשים כמוה שהפוטנציאל המתפרץ שלה שאף להרבה יותר. היום בראייה היסטורית, הרבה יותר קל להבין את התסכול והכאב שחשו נשים עם רצונות שהחברה סביבן הציבה להן גבולות צרים לעשייתן.
הספר בעיני מרתק אפילו שהפרשיות כאמור ידועות. מומלץ.