קלודין מונטיי מצטרפת לשורה ארוכה של חוקרים וסופרים שפרסמו ביוגרפיה של מארי קירי. ייחודה של הביוגרפיה "מארי קירי ובנותיה"¹ הוא בכך שתוך קריאת הספר נחשפת תמונה ברורה וכוללת של הדמויות הראשיות ואירועים היסטוריים בולטים בתקופת חייה של מארי קירי. אלו כוללים את מלחמת העולם הראשונה, אפליית נשים והדרתן מתחומי המחקר והיידע תוך נישולן מקרנות המימון למחקר. ובתוך כל זה הפעילות של תנועת הסופרג'יסטיות, לוחמות פמיניסטיות שדרשו שוויון זכויות וזכות הצבעה. כמי שנישאה לפייר קירי, חוקר בבית הספר לכימיה ופיזיקה בפריז שהתמחה במגנטיות, מארי חוותה חיי זוגיות של שוויון טוטלי. מארי שקדה על עבודת הדוקטורט בבית הספר לפיזיקה וכימיה שבעלה, פייר, כבר היה בו פרופסור בכיר. הוא ידע להעריך את יכולותיה בתחום המדע ושניהם עבדו שכם אל שכם. בתחילת דרכה כמדענית בעלת תואר דוקטור לפיזיקה, מארי חקרה את התופעה שכונתה "קרני אורניום". היא בדקה תרכובות הפולטות קרינה וטבעה את המונח "חומרים רדיואקטיביים". כלומר, "קורנים באופן פעיל". פייר התפעל מהממצאים, ונטש את מחקרו על מגנטיות לטובת חקר חומרים רדיואקטיביים. בעת שנודעו לפייר שמות המועמדים לפרס נובל בפיזיקה - פייר קירי ואנרי בקרל - הוא התעקש שיצרפו את שמה של מארי כמועמדת בשל גילוי הרדיואקטיביות שהיה משותף לשניהם. מחצית הפרס הוענקה בדצמבר 1903 לשניהם כשותפים לגילוי הרדיואקטיביות, ומחציתו השנייה הוענקה לאנרי בקרל. כבר אז סבלו בני הזוג מתופעות לוואי של הקרינה הרדיואקטיבית ששררה במעבדה, ואת הפרס הם לא קיבלו במעמד של הטקס עצמו. ב-1906 נספה פייר בתאונת דרכים ומארי, האלמנה בת השלושים ותשע, גידלה לבדה את שתי בנותיהם, אירן ואיב, שהייתה בת שנתיים בלבד. סדר העדיפות שלה כלל חינוך בנותיה תוך חישולן הגופני כדי שתוכלנה להתמודד עם אתגרי החיים. אי-אפשר שלא לציין את אהבתה לבנותיה והקשר החזק שנבנה ביניהן בעמל רב ובהבנה הדדית טוטלית. היא שאפה להעניק להן את הטוב ביותר, החל מתשומת לב, עבור בהַכְוונה לייעוד המשקף את כישוריהן, וכלה בשילובן בחייה הציבוריים. מארי קירי ניחנה במוטיבציה עוצמתית. היא מעולם לא נסוגה מהמטרה שהציבה לעצמה ביום שעזבה את וורשה ועברה לחיות בפריז כדי להתקדם בקריירה כמדענית. בראש סדר העדיפות שלה, מארי הציבה את קידום המחקר שיתרום לרווחת האנושות ולעולם הרפואה. היא מעולם לא ניצלה את אור הזרקורים. לאחר מות בעלה פייר מארי נרתמה להגשמת המשימות שהציבה יחד עם פייר. היא זכתה בקתדרה של פייר בסורבון והצליחה להוכיח שרדיום הוא יסוד אמיתי. היא ייסדה בפריז את מכון הרדיום על שם בעלה וב-1910 היא התמודדה על מושב באקדמיה הצרפתית למדעים. היא לא זכתה. אחת הסיבות לדחיית מועמדותה לאקדמיה הייתה, שהיא "זרה, יהודייה, ולא נאמנה לצרפת". כעבור זמן קצר, ב-1911 מארי התבשרה שיוענק לה פרס נובל לכימיה על גילוי היסודות פולוניום ורדיום. הפרס ניתן לה בלבד. תקופת מלחמת העולם הראשונה, שפרצה ב-1914, הייתה אירוע מתמשך רב-נפגעים שקידם את בתה אירן בעולם המדע. מארי השיגה את סיוע הממשלה בניוד מכשירי רנטגן צבאיים, והעמסתם על גבי משאיות כדי שיסייעו לאתר שברים ופציעות. מארי עודדה את אירן בת השבע-עשרה לסייע במרפאות השדה הצבאיות, פועל יוצא של הישגיה במחקר אודות הרדיום בפריז. כבר באותה עת התברר שכליותיה של מארי ומאור עיניה ניזוקו מחשיפת יתר לקרינה של הרדיום במעבדתה. אבל היא לא ויתרה על הרעיון להמשיך לפתח את מכון הרדיום. היא גייסה מימון וכוח אדם עד שהמכון זכה למוניטין בינלאומי בחקר הרדיואקטיביות ושימושיה. את הרדיום עבור המכון היא השיגה הודות לתושייה של עיתונאית אמריקנית, שסייעה לה להשיג גרם אחד של רדיום בעזרת תרומות של נדבנים בארצות הברית. למרות מחלתה נדרש ממארי להגיע לארה"ב ולשאת הרצאות על מחקריה ברחבי המדינה. המטרה קידשה את האמצעים, ומארי צירפה את בנותיה למסע ואף השתתפה בפגישות רשמיות עם אישים ידועים מתחום המדע והפוליטיקה. הביקור בארה"ב פקח את עיניה ואת תשומת ליבה להבדלים בין התמיכה הנדיבה שארה"ב מעניקה למדענים וההכרה בחשיבותם לאנושות, לבין מיעוט ההכרה של ממשלת צרפת, ובעיקר חוסר הרצון שלה להעניק מימון הולם למדענים בצרפת. במהלך הביקור ביבשת אמריקה נחשפו שתי בנותיה למוניטין הרב של אמן, שעד אז נתפסה בעיניהן כאדם מופנם וסגור. מה גם שהעיתונות בצרפת המעיטה בסיקורה כמו גם סיקורן של נשים מצליחניות אחרות בצרפת. כתוצאה מהמסע לארה"ב ורכישת הרדיום, מכון הרדיום בפריז המשיך לשגשג. שני החוקרים הבולטים במכון היו בתה, אירן, וחתנה, פרידריק ז'וליו. הם היו מחלוצי המחקר על מבנה האטום והגיעו לתגליתם הגדולה ב-1934 כאשר הוכיחו שאפשר לגרום לאטומים להפוך לרדיואקטיבים. הגילוי זיכה אותם בפרס נובל בכימיה ב-1935 לאחר מותה של מארי. הפרק בספר שהרשים אותי במיוחד, סוקר את התפתחות הקריירה של בתה הצעירה של מארי, איב (איוו, אווה) קירי. איב לא הייתה שותפה למחקר של מארי ואירן. היא הייתה נטולת עניין בתחום זה. איב הצטיינה כפסנתרנית ומאוחר יותר כמחוננת בתחום הכתיבה וההרצאה. הפרק חושף את עלייתה המטאורית של איב בתחום הכתיבה, כולל כתיבה עיתונאית, ביוגרפיה המתעדת את חייה של מארי קירי, ויומן המסע שלה שנכתב על ידה ככתבת צבאית בתקופת מלחמת העולם השנייה, בשנים 2-1941. דיווחיה של קירי ממסע זה פורסמו בעיתונות האמריקנית וב-1943 הם נאספו בספר מסע בין לוחמים שהיה מועמד גם לפרס פוליצר לסיפורת בשנת 1944. הביוגרפיה שכתבה איב, "מאדאם קירי", העניקה לאיב מוניטין כלל עולמי וסייעה לה ליצור קשר עם אישים רמי מעלה, כגון השאה האירני מוחמד רזה פהלוואי, מנהיג סין החופשית, צ'יאנג קאי שק, מהטמה גאנדי, ואשת הנשיא האמריקני - אלינור רוזוולט. היא גם התקבלה בזרועות פתוחות ובכבוד רב בחוגי החברה הגבוהה. לאחר חזרתה הביתה, איב קירי התנדבה לשרת ב"פלוגות הרפואה הנשיות" של צבא צרפת החופשיה, במהלך המערכה האיטלקית של מלחמת העולם השנייה - שם היא קודמה לדרגת סגן בדיוויזיה המשוריינת הראשונה (צרפת). באוגוסט 1944 איב לקחה חלק בנחיתה בפרובאנס שבדרום צרפת, עם היחידות אליהם השתייכה. על שירותה זה היא עוטרה בעיטור צלב המלחמה. זמן מה אחרי המלחמה, ב-1954, איב הכירה את בעלה הנרי לבואיס, שכיהן באותה עת כשגריר ארה"ב בצרפת. היא נישאה לו בעת שהוא מונה לעמוד בראש ארגון אונרא (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלשתין במזה"ת). ב-1965 הנרי לבואיס מונה ליו"ר יוניצף (קרן החירום הבינלאומית לילדים של האו"ם), ובשל פעילותו המוצלחת לבואיס זכה בפרס נובל לשלום. לאחר מותו ב-1987, איב המשיכה בפעילות ציבורית כמעט עד יום מותה (אוקטובר, 2007), בגיל 103. הערות: קלודין מונטיי, מחברת הביוגרפיה של מארי קירי, היא היסטוריונית ודיפלומטית בעברה. היא היטיבה לתאר את תהפוכות התקופה מסוף המאה התשע-עשרה והלאה והתייחסה בספר זה לאתגרים והמכשולים הסביבתיים, הפוליטיים, התרבותיים שניצבו בדרכה של מארי להישגיה ולתהילתה. הספר כולל הערות ביבליוגרפיות והפנייה למסמכים, תוך ציון ראיונות שקיימה עם בני המשפחה, ושיחות שקיימה עם עמיתים בשדה המחקר ובמוסדות החינוך הגבוה שהכירו את מארי ואירן. התרגום מצרפתית (מקור) לעברית על-ידי רמה איילון, והייעוץ המדעי של ד"ר נעמה חריט-יערי, ובכלל זה האכסניה של הוצאת שוקן שאפשרה כל זאת, ראויים להערכה רבה.