ושוב, כמו בחמישה העשורים האחרונים, רגע אחרי שהירח ייעלם, השחר יעלה, רסיסי הטל יתייצבו בין שמיים וארץ, תלויים על בלימה. אניע את הרכב, הרעש היחיד שיפר את שלוות שעת דמדומי השחר, על הכיסא הסמוך לכיסא הנהג אניח את הסידור המיוחד לתפילות תשעה באב, לתפילות לעילוי נשמת המנוחים, נרות נשמה גפרורים וערמת זיכרונות וגעגועים שאין הזמן מסוגל לרפאם.
הדרך אל בית שאן תמיד מציפה אותי באור גדול, באושר מתוק וברסיסים של זיכרונות עשויים מקטיפה ומזהב, חוזרים אל הבית, הבית הראשון אשר לעד יהיה הבית, בה הידיעה. בימי ט' באב הדרך לבית שאן כמו מתקצרת, נדמית כקפיצת הדרך מסיפורי החסידים אי-שם בין ברדיצ'ב לבעלזא.
חמישה עשורים של נסיעה מלאת הרהורים, מחשבות. לפני שלושה עשורים הייתה זו אימי ומאז זו אחותי. מגיע, כיסוי הראש ביד, נרות הנשמה והגפרורים בשקית, נוסעים אל הנפטרים, נוסעים אל מי שהיו ואינם, נוסעים אל הזיכרון הצרוב בכל אחת מתחנות חיינו. השחר עלה, בית העלמין הישן בבית שאן, משפחות משפחות מתגודדות מסביב למצבה, אלה שוטפים, אלה מדליקים, אלה מתרפקים, אלה שפתיהם נעות אך קולם לא יישמע.
החמה בראש האילנות, מלטפת ברכות בתחילה בהמשך מכה ללא רחם כמו סונטת בחצי קריצה, מה לכם החיים בבית המתים, הניחו להולכים. המסע בתחנות המוות ארוך הוא, שעות של מבט מעורפל ומצועף לעבר האותיות השחורות המהוהות על קברי האהובים, מצבות שהזמן נתן בהן אותותיו ונרות הנשמה החשמליים המאירים תמיד.
אין לך רגע מזוקק יותר מהרגע בו אתה ניצב עם עצמך, מתבונן פנימה, משפיל מבט, מתכנס אל תוך שבלוליות חייך וחוזר להיות הילד הקטן של אימא ואבא, הנער המתבגר, העלם הרגיש, הבחור העצמאי, המרדן, החתן הנרגש. הם איתך, תמיד, נוכחים נפקדים, מחזיקים לך ידיים ופורשים מתחתך רשת ביטחון. לעד תהייה הבן של... הילד של... גם אם כבר סבא הינך, מקריח שכרסו הולכת לפניו, בט' באב ובימי הזיכרון תתמסר לערסול החמים ההוא מהימים ההם, עם האנשים ההם, אימא ואבא.
ט' באב הוא עוד תמרור זיכרון בלוח השנה הדחוס והצפוף המלווה את חיינו. הוא תזכורת לחשוב ביותר, לעיקר, לאהבת האב והאם, לערך המשפחה ולדבק המאחה, לתפר המחבר, ל-יחד המשפחתי בחיים כמו במוות. ט' באב הוא יום זיכרון החורבן הלאומי ולא פחות מיום השבר האישי, הפרטי, המשפחתי.
גם השנה אגיע לבית העלמין הישן בבית שאן, הילד הקטן שבי יעמוד לפניי עיניו מצועפות בדוק ודמע של זיכרון וגעגוע, אביט סביבי ואראה את תחנות חיי המפוזרות למרגלות מצבות אוהביי, אשא תפילה אישית מלב גדוש בגעגוע, אשא תפילה רשמית, אדליק נרות נשמה, נרגש שוב, כמה החיסרון גדול, כמה הריק זועק וכמה החלל אינו מתמלא, גם בחלוף השנים.
בכל השנה, כל השנה אני נושא אותם בחיקי, את אהוביי ואוהביי, בחיי המעשה ובחיי השגרה, ברגעי השמחה והעצב, תמיד הם נוכחים נפקדים, בכל שנה בט' באב אני משחרר אותם מחיקי, ניצב למרגלותיהם, נושם עמוקות, מטעין עצמי עד לט' באב הבא, אוסף אותם לחיקי כילד השב לביתו שהיה ואיננו, ביתו שהיה לזיכרון עד ולגעגוע אינסופי.