מיכאל ביטון בספרו "אפשר לנצח את הסוציו-אקונומי", המכיל 240 עמ', ובעריכת יהודה שוחט, מתמודד בדיוק עם הבעיה שהוזכרה לעיל. הספר חולק ל-22 פרקים קצרים והוקדש לבני משפחתו של המחבר שלכולם הייתה השפעה על דרכו והשקפת עולמו של המחבר. על-פי שמות הפרקים הקצרים יכול הקורא לקבל מושג על מה נסוב הספר; פוליטיקה וזהות; אם תדע מאין באת, תדע לאן תלך; מכחישי, פרשני ומתקני עוולות; הטוב המשותף - האפשרות היחידה; המסורתיים באים; הזהרו בבני עניים; אחת עשרה שנות לימודי תואר שני; המסע לצדק חלוקתי; זכות היסוד: חיים בסביבה אסתטית; אבטלה, עבודה ומה שביניהן; הנשק הסודי לצמיחה קהילתית; עוצמה פנימית וחיצונית; איך נולד ראש עיר; מנהל בפועל; חמישה מנועי צמיחה של הקהילה; חוסן קהילתי מתגלה תחת אש; רעיון וביצוע טובים יוצרים משאבים; ניהול כספי אחראי כתנאי ליזמות חברתית; השאלה המשמעותית: מה יישאר אחר הכסף; אין חסינות מסכנת השחיתות; דימוי, תדמית ומציאות - מה קודם למה; הבית והמשפחה כיסודות בעולם משתנה. ביטון, לשעבר ראש המועצה המקומית ירוחם (יליד 1970), מילא תפקידי שרים (במשרד הביטחון ובנושאים אסטרטגיים) ושימש כראש ועדת הכלכלה בכנסת. ניהל את המתנ"ס בירוחם, לחם במשך שנים על "צדק חלוקתי" לא רק על גבולות מוניציפליים וארנונה אלא גם בתחומי החינוך, התעשיה, הרווחה, הבריאות והשירותים לאזרח שהמדינה מספקת.

בכריכה האחורית נכתב: "בספרו, מציע לנו מיכאל ביטון משנה סדורה, כיצד יש לטפל באתגרים הסוציו-אקונומיים בישראל, כפי שעשה בירוחם. אין מדובר במעשה קסמים, אלא במסע ארוך, קשה ומייגע. מסע שראשיתו בילדותו, באהבה המוחלטת לקהילתו, גם בימים של שבר. מסע שאליו הצטרף צוות מובחר לחולל שינוי. זהו אינו ספר אוטוביוגראפי, אלא מסע עמוס בתובנות ניהוליות, חברתיות וכלכליות, השזור בקורות חייו של ביטון - מעליית הוריו ממרוקו, דרך ילדותו בעיר ירוחם, ועד לשינוי שחולל בה. בשפה ציורית וקולחת, הוא פורש את תפיסת העולם, את התחנות בדרך ואת התובנות שיוכלו לשרת כל יום, מחנך, מנהל מתנ"ס וקהילה, פעיל חברתי וכל מי שמחפש אמונה ותקווה, ידיעה ותובנה - שאפשר לנצח את הסוציו-אקונומי בישראל".

ביטון מעז ונוגע במושג המעורר ניגודים רבים בנגב בין ההתיישבות הוותיקה לבין עיירות הפיתוח. ראשית הוא מבקש לבדוק האם הפער הכלכלי שנוצר בין הפריפריה למרכז נגרם באשמת היחיד, הקהילה, או שמא המדינה שגתה בטיפולה בעניין. מבחינתו "הדרישה לצדק" היא מאבני היסוד של היהדות ויש ליישמה גם בתחום יחסי פריפריה-מרכז. במילותיו: "המונח הנלווה לצדק הוא צדק חלוקתי". הצדק החלוקתי אינו מתמקד בתוך הקהילה, בין קהילות או בין אדם לחברו אלא בעיקר, באחריות של המדינה לחלק את משאביה הרוחניים והחומריים באופן צודק יותר לאזרחיה". בישראל קובע ביטון, האמינו רק מעטים בצורך החיוני לחלק את המשאבים מחדש. ברור שהנגב ועיירות הפיתוח לא קיבלו לאורך שנים את שראוי להן ובכך הן הפכו מערים חדשות לערי פיתוח, תדמית שרק הזיקה ומנעה מצעירים מהמרכז והצפון לרדת לנגב. ביטון מביא מספר דוגמאות המבהירות את הטיעון של ההכרח בצדק חלוקתי חדש תוך שהוא קובע כי הפער בארנונה בין עיר במרכז לבין ערי הנגב הוא שלראשונים יש ארנונה שלא למגורים המכסה את חיי התרבות, הספורט, החינוך, וחיי העיר. כך נוצר מצב שבירוחם שילמו 93 אחוז מתושבי העיר ארנונה ורק 7 אחוז התקבלה משטחי מסחר, תעשיה ועוד. המאבק התמקד בקביעת גבולות השטח של המועצות האזוריות בהשוואה לערי הפיתוח. שטחי המסחר הגדולים נותרו בתחום המועצות האזוריות ותרמו לפריחת התושבים ואילו בערים כמו ירוחם, דימונה ואחרות לא נהנו כלל מיתרון זה. ביטון קבע כי 40 אלף דונם בלבד היה שטחה המוניציפלי של ירוחם על כמעט 10 אלפים תושביה לעומת שטחה של "רמת הנגב" הסמוכה, שבה מתגוררים 5,000 תושבים בלבד אך היא חלשה על כ-4 מיליון דונם. מכאן נוצרו פערי תקציב שוטף: ירוחם 61 מיליון ואילו ברמת הנגב התקבל תקציב של למעלה מ 70 מיליון שקל.

ש' ריפמן ז"ל, ראש המועצה דאז, יצא למתקפת נגד כנגד רעיונו של ביטון לצדק חלוקתי וריכז עורכי דין ותקציב של מיליונים כדי למנוע את חלוקת הגבולות המוניציפליים מחדש. ביטון לא נבהל והגיש עם כמה תומכים בג"ץ. הבג"ץ קבע כי יש להקים ועדה ואף נרשמה הצלחה נוספת לביטון: ב-2014 הוחלט שכל עיר הבה"דים על קרקעותיה עוברת לשטח השיפוט של ירוחם. הישגים אלו הושגו ב–4 שנים. בעקבות ההצלחה הוקמו ועדות לכל עיירות הפיתוח בדרום. הישג נוסף: גם הבדואים הוכנסו לוועדות לתיקון גבולות. לסיכום: מלחמתו של ביטון הובילה לבניית אזורי תעשיה משותפים, מרכזי מסחר משותפים ועסקות חילופי קרקעות עם נדל"ן מניב. שנתיים לאחר המאבק נפטר שמואל ריפמן שהפך לאחר הבג"ץ לידידו של ביטון.

ביטון, כאיש ירוחם אינו נשאר אדיש ליותר מ-200 אלף הבדואים בנגב והוא מחליט ליטול יוזמה ולהכניס את השבט הסמוך לירוחם לתהליך "הצדק החלוקתי". מדובר בבני שבט הראחמה שהוא שבט משנה של השבט הגדול יותר – אל-עזזמה. ביטון השכיל להוליך את ראשי השבט מרעיון ראשוני של הקמת שכונה בירוחם לרעיון של הקמת ישוב בדואי צמוד לירוחם שייהנה מתשתיות קיימות אך ימשיך בהווי חייו המסורתי. מבחינתו מי שחי באוהלו 50 שנה באותו המקום במדבר, זכאי ליהנות מהצדק החלוקתי. כל הוועדות קבעו כך ובמיוחד דוח גולדברג שקבע כי ביתו העתידי של הבדואי יהיה כאן, באזור. נוצר מצב בו המדינה קיבלה דוח מפורט אך לא היה בכוחה הפוליטי ליישמו. ביטון טען שאין מדובר בפולשים ואם יש לפנותם צריך קודם להראות להם לאן יפונו ובאילו תנאים. עם רעיון הקמת היישוב בסמוך לירוחם החל ביטון לעבור בכל משרד ובכל רשות ובכל מקום שמע הבטחות והצעות אולם איש לא הרים את הכפפה. הסיירת הירוקה התנגדה מטעמיה, משרד הפנים – התנגד, ואילו הרשות להסדרת הבדואים (בגין, אלמוג) תמכו. רמי"י שידרה כל תקופה עמדה אחרת. ביטון החליט ליזום צעדים באופן עצמאי. סומן שטח מצפון לירוחם והוחתמו כ–90 אחוז מבני השבט על נכונות להתפנות מהשטח והפזורה ולעבור ליישוב העצמאי של רוחמה. גם הרשויות והמועצות המקומיות בסביבה תמכו וש' ריפמן העניק ליישוב החדש 1,500 דונם משטחי מועצתו והעיר ירוחם תרמה 700 דונם. הניירות פורסמו, ימי עיון קוימו, אבל חלפו כבר שנים אחדות וכלום לא זז. מממשלת ישראל אינה יכולה/מצליחה לדברי ביטון להביא את ההחלטה לאישור ולהוציאה לפועל. תאורטית היא הסכימה שגם הבדואים זכאים ליהנות "מהצדק החלוקתי" אך לא יכלה הייתה בשל הרכבה הפוליטי ליישם זאת בשטח. ביטון המאוכזב קובע כי הפתרון שהוא הציע יתגשם אומנם בעתיד אך מאוחר מדי ויקר מדי.

ביטון יוצא כנגד נוהגה של הממשלה שבאשר לשירותי דת אכן דאגה לצדק חלוקתי בהשוואה לערי המרכז וזאת בתמיכת ש"ס. אולם בנושאי רווחה אחרים המדינה סירבה להעביר תקציב לעיירות החלשות והעבירו את מרבית ההוצאה על גזברות העיר בכל הנוגע לעובדים סוציאליים, טיפול בזקנים ובילדים מיוחדים. יחד עם 22 רשויות נסמכות יצא ביטון למאבק כנגד הסדרים אלה. ביטון הגיש יחד עם ח"כ יחיאל טרופר ואחרים תביעה לבג"ץ לתקצוב דיפרנציאלי ברווחה וחינוך, כלומר הגדלת חלקה של המדינה בערי הדרום החלשות בעיקר. בשנת 2022 עדיין לא נידון הנושא בבג"ץ. בתחום הבריאות הבליט ביטון את אי-השוויון בין המרכז לפריפריה. בנגב כחצי רופאים ואחיות בהשוואה למרכז. בית חולים אחד שאינו עומד בדרישות אזרחי הנגב. על המדינה לבצע "צדק חלוקתי" מידי בתחום הבריאות. לדידו, אין תחרות בתחום זה בנגב, "קופת חולים" היא היחידה הנותנת שרות ולכן אין מוטיבציה לשיפור. תוחלת החיים נמוכה ביותר בנגב, עד כחמש שנים פחות מאזרחי המרכז. במסגרת "מועצת הנגב" שביטון היה שותף להקמתה, שיפרו את מצבו של בית החולים סורוקה מבחינת שכר, ציוד, ומספר רופאים. החלה המלחמה להקמת בית החולים השני בנגב. ביטון אף הצליח לגייס אמבולנס טיפול נמרץ לירוחם ובאופן מוזר היה הפציינט הראשון שהובל לסורוקה עם האמבולנס משום חשש להתקף להב שנגמר בטוב כמובן. ביטון מונה את הצורך בהקמת בתי ספר מקצועיים, הוסטלים לצעירים, בנייה לזוגות צעירים והקמת מפעלי הייטק על-מנת למשוך משפחות צעירות לירוחם ולנגב. המחסור בבנייה לדיור ציבורי עולה מיליארדים למדינה משום שהיא משלמת שכר דירה לזכאים. על המדינה לבנות לאלתר אלפי דירות לדיור ציבורי בנגב ולחסוך בכך סכומים גדולים. ביטון הצליח להפסיק את הנוהג של שליחת משפחות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך לירוחם עקב עתודות הדיור הציבורי בעיר. הוא הצליח באמצעות ועדת חריגים למשוך כ-200 משפחות ממעמד גבוה יותר לעיר ועקף את תוכניות הממשלה. בניגוד לעמדת הממשלה הקצה ביטון כ-50 דירות לסטודנטים צעירים מכלל הפרויקט בתקווה שבסיום לימודיהם יעדיפו להשתקע בירוחם.

עם סיום כתיבת פוסט זה קראתי מאמר מאת איתי לוי במוסף ישראל היום מתאריך 28 ביולי 2023 על המאבק המתחולל בעיר בין שתי מועמדות לראשות העיר. תוך כדי המאמר נתקלנו במספר תיאורים היכולים לכאורה לתמוך או לשלול את תוצאות מאבקו של ביטון לצדק חלוקתי. לוי קובע שכיום בעיירה קצת יותר מ-12 אלף תושבים וסופר מרקט אחד – שני נושאים שהצדק החלוקתי כלל לא השפיע עליהם. יתר על כן, שטח העיר נותר אחרי כל המאבקים לצדק חלוקתי רק כ-58 אלף דונם אשר רובם לא מנוצלים והעיר מסווגת עדיין באשכול הסוציו-אקונומי במספר 4. על-אף שאת ההישגים הביא הצד השמאלי של המפה נותרה העיר ימנית ("ליכודית") בקרוב ל-40 אחוז. מפעלים חדשים הגיעו וכמה מהם (כדוגמת חברת "קמביום") מתפזרים גם בדימונה ובאתרים אחרים. ירוחם לא הפכה לבירת הקנביס העולמית ונשארה תלויה במטרופולין באר-שבע ובטענות שכושר הקנייה של האזרחים נמוך ולכן בעלי מרכוליות וקניונים לא עומדים לפתוח כאן עסקים. בעיר חסרים בתי ספר חילוניים על רמה, מקומות בילוי, והאגף חרדי-דתי התחזק מאוד באמצעות גרעינים ואחזקת בתי ספר טובים. כלומר, מכתבה עיתונאית, בלתי אקדמאית, עולה כי "הצדק החלוקתי" שביטון כה טרח עליו בהאמינו שהוא שיביא את השינוי הגדול לירוחם ולערי הנגב האחרות בכל התחומים – התגשם בחלקו הפיסי בלבד (שינוי גבולות, תקציבים ועוד) אך עדיין לא השפיע על המעמד הסוציו-אקונומי של העיר.

לאחר שהביא דוגמאות על אופן המלחמה ל"צדק חלוקתי" בירוחם ובנגב ממשיך ביטון מפרק 9 לעסוק בנושאים מגוונים אחרים וביניהם סיפורים על משפחתו, על הצורך בחיים אסתטיים בנגב, על האירועים שעיצבו אותו כראש עיר, פירוט על סכנת השחיתות הקיימת בערים וברשויות המקומיות ועל הדרכים להיאבק בה. באחרית דבר ציטט ביטון את שמעון פרס שאמר בשנות החמישים כעוזרו של בן-גוריון: "נבנה פה עיר של 10,000 איש עם חינוך תעשיה ומפעלים". חזון פרס שמולידו היה בן-גוריון אכן התגשם אך עדיין הדרך ארוכה להשלמת "הצדק החלוקתי". בין רשימת הממליצים על הספר הוא מונה את נשיא המדינה הרצוג, נשיא המדינה ראובן ריבלין, עדי אלטשולר, רותם ידלין ראש מועצת גזר, הושע בן שלום, אלי אללוף, מאיר בוזגלו, יהודית רקנטי, ועוד.

באמצעות סיפור חייו (ביוגרפיה) מציג ביטון את האתגר הגדול ביותר העומד בפני עיירות הפיתוח בדרום המכונה "צדק חלוקתי בכל". הספר נקרא בקלות ובמהירות ומומלץ לכל אזרחי העיירות, אנשי הנגב, סטודנטים וחובבי ההיסטוריה. לא להחמיץ.