בהמשך לפוסט הקודם: במאמרו הביא תום פרידמן את רשימת ההתחייבויות הנדרשות מישראל: הבטחה רשמית לא לספח לישראל שטחים בגדה המערבית, לעד; לא להקים התנחלויות חדשות או להרחיבן (מעבר לגושי ההתיישבות); לא להכיר בהיאחזויות הבלתי חוקיות; ולהרחיב את הממשל העצמי הפלשתיני בהעברת שטחים ואוכלוסיות מאזור C ל-A ו-B. אין בממשלה הנוכחית נכונות לעשות כן, ולא ברור עד כמה יש לבנימין נתניהו רצון וכוח נפשי לכך. זה עוול למקומו של מנחם בגין בהיסטוריה להשוות את ביבי אליו. אזכיר את עמדתי: ששת הימים, 1967, הייתה מלחמת מגן מובהקת ומוצדקת. יש לי תנא ד'מסייע בדמותו של הפרופסור ישעיהו לייבוביץ. העולם הבין, ולכן החלטת מועצת הביטחון 242 לא כפתה על ישראל נסיגה מיידית, בעיקר שהעולם הערבי המשיך לסרב לנהל עימה אפילו משא-ומתן. המציאות השתנתה. בינתיים הוקמו ביהודה ובשומרון ארבעה גושי התיישבות, ואין לגרום לפירוקם אלא של המאחזים הבלתי חוקיים. בלב הבעיה עומדת סוגיית מעמדה של ירושלים. אין סיבה לוותר על איחודה מאז 1967, אבל יש בה זכויות גם לפלשתינים, שישראל מכבדת במשורה. אך עיקר הקושי הוא בהר-הבית. המקדש יהודי קדם פעמיים למסגדי אל-אקצה וכיפת הסלע, כמובן. ההר שימש מוקד לתבערות בין העמים מאז 1928, ואף קודם. מאז מלחמת ששת הימים "שופר קורא בהר-הבית" ולא יחדל. אך המקום דתי יותר מאשר ריבוני והוא מצית את הדמיון והאש לא רק ברמה הישראלית-פלשתינית אלא גם במעמד הבינלאומי היהודי-מוסלמי, ויש לו פתרון אחד: בנאום. רק ההר, לא העיר ולא רחבת הכותל. לא להעביר את הר-הבית לשליטת מדינה זו או אחרת אלא להניף מעליו שלושה דגלים מונותאיסטים - יהודי, מוסלמי ונוצרי. את המוסלמי תייצג סעודיה בהסכמת שאר העולם הערבי כמי שבתחומה מצויות ערי הקודש החשובות להם יותר מכל - מכה ומדינה. הניהול יהיה משותף. צה"ל או המשטרה יעמדו לרשותו. הפיקוח יכול להיות בינלאומי. מובן שיהיה פתוח לכל הדתות. אפילו לאיתמר בן-גביר. הסכמה ישראלית ונכונות איסלאמית כזאת תהפוך את הוויתור הישראלי לא רק לכורח בלתי נמנע אלא לקידום השתלבותה הרצויה של מדינת היהודים באזור. לזה נחוצים מנהיגים כדוד בן-גוריון ומנחם בגין.