מול עיניו - בן-גביר בעקביות ובשיטתיות מחריב את משטרה ומתעמר במפקדיה. מול עיניו - השר קרעי מכריז על כוונתו לקרוע ולהשתיק את התקשורת הסוררת. מול עיניו - דודי אמסלם יוצא נגד כל שומרי הסף ומאיים להחריב כל הבא ליד. מול עיניו - ח"כ בוארון מגדף ומנאץ את אלופי צה"ל וזוכה לתמיכה מסביבתו. מול עיניו - שרת התחבורה ממנה מנכ"ל חסר ידע "שיצעיד" 50 שנה לאחור את מערך התחבורה בישראל. מול עיניו - הגב' גוטליב מטרילה את הכנסת ובלשונה המשולחת מדרדרת את השפה העברית לביבים חדשים. מול עיניו - ח"כ רוטמן המהפכן ניהל את וועדת החוקה בדיקטטורה מדכאת ומתעללת שהמחישה לכולנו את מה שצפוי לנו מהתוכנית שלו ושל שותפו יריב לוין. מול עיניו חברי הכנסת מעוצמה יהודית מתחרים ביניהם מי יסתער ראשון על אלופים צה"ל כדי לבזותם ובכך להחליש את הצבא, אין מגן ואין מציל. פעמוני הזהרה מבית ומבחוץ לוחשות לאוזניו את הסכנות האורבות למדינה, לביטחון-הלאומי, למשק ולכלכלה, לעתיד ההיי-טק והרפואה ובכלל לאחדותה של החברה אך הן אטומות לשמוע. "מקהלת המנאצים והמחריבים" משמיעה השכם והערב לאוזניו ולאוזננו את הטענה: יש לנו 64 מנדטים, הגיע הזמן שלנו למשול ומותר לנו הכול. אכן להכרזות הללו יש סימנים בשטח. מסביב הכל רועש וגועש, תחושת הכאוס ניכרת מימין ומשמאל ואין תחום או נושא שלא "זוכה" לנחת זרועם. מול כל אלו הלב של כולנו מתפוצץ הן מהדאגה של "מה יהיה"?, אך ובעיקר מהשאלה "מה אתו", מה פשר שתיקתו?, הן איש נבון הוא (היה) האם קהו עיניו? האם נאטם לבו? האם הוא כבר נואש ומוכן לחורבן ואובדן כללי?. באין שום הסבר או תפישה היכולים להניח את הדעת, נותרת מסקנה יחידה ומפחידה האיש גמל בלבבו והכריז "תמות נפשי עם יהודה וישראל". אין דבר הראוי לשלילה והוקעה יותר מהאמירות החלולות של גורמים "מטעם" המנסים להרגיע לבלבל ולהתל בנו, כמו:

• הדברים הוצאו מהקשרם.

• הציוץ נמחק על ידו לאחר מכן.

• הדברים באו בתגובה ל.... .

• ראש הרשימה מתנער מהם.

• ורק כולו של ראש הממשלה נדם.

למרבה הצער מדעת או שלא מדעת, התקשורת מגבה את השיח הבזוי והמפלג שראוי היה מלכתחילה לא לתת לו במה. ובוודאי לא להדהד את האמירות האומללות, במיוחד של אלו שהנזק שהסבו לא ניתן לתיקון. בעתיד, בפני ההיסטוריון שיחקור ויתעד את אשר ארע עם "הבית השלישי" תעמוד השאלה מי היה האחראי למשבר ולחורבן שאירע למדינה, דווקא כשהייתה בשיא כוחה ועוצמתה?. למזלו הרב הוא ימצא תיעוד מאוד נרחב היות שבני "התקופה ההיא" הרבו לדבר, לכתוב ולהנציח עצמם באמצעים שונים ורבים שנשתמרו כמעט בשלימותם. הוא ימצא שתי גרסאות נוגדות של שני פלגים מרכזיים אשר הזהירו והטילו את האשם, זה על זה על מה שמתחולל ועל סכנת החורבן המתקרב ובא, בגלל עמדתם ומעשיהם של כל אחד מן הצדדים.

• מצד אחד יחשפו הממצאים של הממשלה השלטת שטענה כי קבוצה שבראשה עמד אהוד ברק ראש הממשלה לשעבר, פעלה בדרכים שונות לרבות המרדה כדי לחבל בפעולות הממשלה וכדי להורידה מהשלטון.

• מנגד ימצאו עדויות ומסמכים שונים הכוללים פסיקות של בית המשפט העליון המצביעים על פעילות חתרנית ומדכאת של הממשלה כנגד חצי מהעם כדי להנציח את שלטונה הלא דמוקרטי.

ההיסטוריה המנוסה תתקשה למצוא הוכחה חותכת אשר תאמת ותאושש את הטענה כי מעשי חבורת ברק אכן היה בכוחם להביא לחורבנה של המדינה החזקה והמתקדמת. אך גם אם יקבל את זה ויעמידה כהנחת יסוד, הוא לא יוכל להתעלם מן המסקנה הוודאית כי הממשלה בראשותו של נתניהו יכלה לסכל זאת. לפעול להרגעה ולאיחוד הקרעים בעם על-ידי מהלך אחד פשוט: להפסיק לחלוטין את פעולות החקיקה המשפטית, שהיו סלע המחלוקת. בכך היה נמנע תהליך ההתדרדרות והחורבן. אז תעלה בפני ההיסטוריון שאלה אחרת, אם כן למה הוא לא עשה כך?, למה הוא נכנע לפלג הקיצוני שדחף וגרם לקרע ולמשבר?, התשובה תהיה: הוא חשש לכבודו ומעמדו. הוא לא אזר את האומץ להעמיד על המאזניים את מעמדו וכבודו בעיני שותפיו, מול גורלה של המדינה. ולמרבה הטרגדיה הוא הכריע נגד החברה והמדינה. וכך ייזכר האיש שיכל לעמוד בשורת המנהיגים לצד:

• בן-גוריון - שהקים את המדינה והעמידה בין שורות העמים.

• מנחם בגין - שכרת שלום עם שתי מדינות אויבות לישראל (מצרים וירדן).

• יצחק רבין - שהנחיל ניצחון צבאי מזהיר ושחרר את ירושלים.

אך במקום שייכתב: ביבי נתניהו - שמחל על כבודו ומנע ברגע האחרון תבוסה וחורבן המדינה. ייזכר כראש ממשלה שבשל כבודו המיט אסון והביא חורבן על ישראל. "חבל על דאבדין ולא משתכחין".