לאחר מותו השנה פורסם ספרו הביוגרפי של צבי צמרת, המכיל כ-390 עמ', כולל צילומי שחור לבן, מפתח אישים וציטוטים מאנשי הגות, משוררים מחנכים ופילוסופים. הפתיחה לספר כוללת הקדשה למשפחתו הרחבה של צמרת שנרצחו ונקברו חיים בשואה, חבריו המורים-מחנכים ולתלמידיו הרבים. יורם גאון כתב שני עמודים מרגשים על דרכו של צמרת במסלול החינוך היהודי. בפתח הדבר הסביר צמרת מדוע החליט לכתוב אוטוביוגרפיה. בראשית הסברו ציטט צמרת את שירו של גורי ושיר משל שלמה טנאי. גורי כתב בשירו "1923-1958" כי אירועי חייו לא אפשרו לו ולסובבים אותו להעריך את מעשיו ולכן יש להשיג את הזמן ולכתוב את תולדות החיים ושלמה טנאי כתב בשירו "להשאיר" שממנו ניתן ללמוד שגם אם נפרוש את מעשינו יום-יום לא נוכל לומר את הכול. מכאן שצמרת מזהיר את הקורא שאמנם הביוגרפיה כתובה באופן מדויק עד כמה שאפשר אך תמיד יש אחרים שראו את האירועים מזווית עיניהם והחיים אינם נוסחה מדעית-היסטורית שניתן לחוקרה בכלים מדעיים אלא אוסף של זיכרונות, חוויות, מפגשים מפתיעים ומלחמה בלתי פוסקת ליישום האידאולוגיה בה אתה מאמין. חמשת פרקי הספר נקראו: מילדות עד בחרות; אל העמק אל ההר ומשם לנגב; שש שנים ואלפי קטיושות בקריית שמונה; כ"ח שנים ביד בן-צבי; במשרד החינוך: מסביב יהום הסער; ואפילוג שנקרא - לירוחם ונתיבות. על דש הספר האחורי נכתב: צמרת נולד בנתניה, התחנך בגן שמואל (בימי זוהרו של סטלין), ושירת בנח"ל בגרופית. אחרי מלחמת ששת הימים עזב את האון למד ולימד באוניברסיטה העברית בירושלים ובשנת 1971 (בן 26) מונה למנהל מדרשת שדה בוקר. אחר כך הקים את מלי"ץ (מכונים לחינוך יהודי-ציוני) ועבר להתגורר עם משפחתו לעיר הספר והפיתוח קריית שמונה למשך 6 שנים וניהל את בית הספר דנציגר בעיר. במאי 1983 החל לנהל את "יד בן-צבי", כהונה שנמשכה 28 שנה ברציפות תוך כדי שליחות ושמירת קשר עם יהודי ברית המועצות וקהילות מפזורות אחרות. טרם פרישתו מונה למנהל המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. כגמלאי, וכלא דתי עם כיפה, לימד במוסדות דתיים ביניהם גם באלון שבות.

צמרת התקשה מאוד בעבודה הפיסית בחקלאות בכפר רופין לשם נשלח גרעין הנח"ל בו היה חבר. אחרי כמה חודשים הוצע לו להצטרף לקבוצה בת 6 נחלאים שתרד ל"גרופית" שבערבה ותשתול את גן הירק הראשון שם כמקום עבודה עתידי לקיבוץ. המתנדבים שוכנו ביוטבתה וכל בוקר יצאו לשטח לשתילה. צמרת זכר את יפי ההרים נוראי ההוד, צבעם המתחלף במשך היום של הרי אדום ותחושה זו הצטרפה לגאוותו שהוא שותף (זוטר) בהקמת נקודה חדשה בארץ. לאחר שנפסל לקורס צניחה הוא הדריך קבוצת חניכים מקרית אונו והסביבה המיועדים לעין-גדי וביניהם יעל זרובבל, יעל כצנשטיין, יענקל'ה גלפז ואחרים. באמצע שנות השבעים פנה אליו מיכאל גל לנהל את התיכון המקיף במדרשת שדה בוקר. צמרת שהיה צעיר (25) וחסר כל הכשרה אקדמית או הוראתית נרתע וחשש. גל באותה תקופה, הקים את בית ספר שדה במדרשת בן-גוריון ושימש כסגן מנהל המדרשה. צמרת סייר במקום, פגש ב-400 תלמידי ירוחם ומצפה רמון ותוך כמה ימים הסדיר גל באמצעות אלעד פלד ויגאל אלון את המינוי. צמרת לא הגביל עצמו לדרישות משרד החינוך ולימד את שחפצה נפשו: אפלטון, א.ד. גורדון, ביאליק ור' נחמן. התלמידים נשבו בקסמיו והוא חש עצמו מורה-מחנך משפיע למדי.

במדרשה הכיר את תמי ש. שצמרת חיברה אותו ליהושע כהן שהיה בזמנו חבר בחוליה שרצחה את המתווך פולקה ברנדוט שבין היתר הציע למסור את הנגב לירדנים. צביקה היה עד ליחסים המיוחדים שקשר יהושע כהן עם בן-גוריון ואף צילם כמה מהמכתבים בספר. יתר על כן, הוא כה הושפע מכהן עד שבחר את נושא עבודת ה-מ.א. שלו בשם: "הפעילות החינוכית של לח"י, בדיקת קו הגבול בין חינוך לאינדוקטרינציה". במסגרת זו ראיין מאות מאנשי לח"י לשעבר כולל מי שהיה ראש הממשלה יצחק שמיר. צמרת היה בין מקדימי הרעיון של קריאת שם בית ספר השדה בשדה בוקר על שמו של יהושע. צמרת אף העריך מאוד את תרומתו של בנם של יהושוע ונחמה, חמי, שביקש לטפל בבעיית הבדואים בנגב וללחום באלה העוינים את מדינת ישראל. לאחר שנה, החליט צמרת להתפטר מניהול בית הספר התיכון בשדה בוקר ועבר לירושלים שם התקבל ללימוד והוראה באוניברסיטה העברית והתוודע לאינטלקטואלים מהציונות הדתית. בצד אחר של המפה האמונית-פוליטית, התקרב לישראל ביטמן חבר קיבוץ יפעת, שאיבד את בניו במלחמות ישראל ושצמרת הגדירו "כאיש שמאל ימיני". כך קרה עת פגש את מאיר איילי שהיה מחנך מעולה ופרשן מובהק של ברל כצנלסון ורעיונותיו. את הקטע בו מספר צמרת על התקרבותו ליהדות בחר בציטוט י.ח. ברנר "יהודי הוא לאו-דווקא בנה של אם יהודייה, אלא מי שנכדו יהודי". כהמשך ישיר להתקרבות זו ובעידודו של מיכאל גל הקים צמרת במאי 1974 את מלי"ץ, מכונים ללימודי יהדות-ציוניות ובמסגרת זו היה ממובילי המאבק נגד הריסתו של מחנה המעפילים בעתלית. בהיותו שם היה בין מייסדי כתב העת "פתחים" ששוב ניסה לאחד בין שמאל לימין ובין דתיים לחילוניים ובשנת 1977 סיים תפקידו והחליט לעלות לקריית שמונה עם משפחתו כדי לנהל שם בית ספר בעיירת פיתוח על גבול לבנון. בהמשך הוא מקדיש את פרק ג' לשהייתו בקריית שמונה והאירועים הפוליטיים, הביטחוניים, והחינוכיים שליוו את שהייתו בעיר הצפונית.

בפרק זה סקר צמרת את כהונתו כמנכ"ל "יד בן-צבי" בירושלים. לא נכנס לעומקו של עניין רק נזכיר שתקופתו כללה יוזמות אקדמאיות רבות, סערות אקדמאיות-פוליטיות, ניסיונות לקרב חוקרים מהצד החילוני להכרה לעומק של העולם הדתי ולהפך, לחקור את מורשת יהדות המזרח, ולנסות ולכלול את "רוח יד בן-צבי" לבתי הספר, למכללות ולאוניברסיטאות. בתקופה זו הרבה צמרת להשתתף במשלחות לקהילות יהודיות בברית המועצות, באתיופיה ועוד. משפחתו חיפשה יישוב המבטא את ערכיו והוחלט על התיישבות באפרת שגוש-עציון. לאחר שהתייעץ עם לובה אליאב והובהר לו שאדמות גוש-עציון אינן שטח כבוש אלא נקנו בידי יהודים לפני מלחמת העצמאות השתכנעו בני המשפחה בצדקת החלטתם. צמרת שהיה בין מייסדי היישוב עמד על כך שהעיר תכלול עולים חדשים (בעיקר מברית המועצות) ומשפחות חילוניות. לאחר שש שנים של שהייה במקום ולאחר שצמרת פרש מניהול "יד בן-צבי", הוא החליט על לימודי דוקטורט בנושא החינוך בשנותיה הראשונות במדינה ולכן חיפשו עיר פיתו חבדרום שתתאים כרקע לעבודתו.

לאחר שעזב את אפרת גיבש צמרת את התזה שלו לעבודת הדוקטורט: עיצובה של מערכת החינוך בימי המעברות ובשנות המדינה הראשונות בהדרכת פרופ' רחל אלבוים-דרור. המשפחה החליטה לעקור לשנה לירוחם ושם תכתב העבודה. מדרשת שדה בוקר העמידו לרשותו את כל המנגנון המדעי הנדרש לכתיבה. תוך אותה שנה חבר צמרת לעמותות שביקשו לסייע לירוחם וקשר קשרים אישיים עם התושבים. למזלו, הוא מצא את דוח הוועדה הממשלתית הראשונה בתולדות ישראל, "דוח פרומקין" משנת 1950 נתקל בתופעות מזעזעות והחליט, עוד לפני סיום הדוקטורט, לפרסם את הדוח כספר ולצרף אליו 150 עמודים נוספים של תובנות היסטוריות. הספר פורסם בהוצאת המדרשה ואוניברסיטת בן-גוריון ועורר הד רב. סוציולוגים והיסטוריונים הגיבו בחיוב על המסמך המרגש וצמרת מביא את חלקם בספר. הספר "ימי כור ההיתוך" תורגם לאנגלית אך לא עורר תגובות מיוחדות. הזמן עבר ולאחר שנה החליטה המשפחה לשוב לירושלים. לבסוף הם החליטו להשתקע בבית שמש, עיר פיתוח הסמוכה לירושלים וצמרת המשיך בכהונתו כמנכ"ל "יד בן-צבי". בשנים הבאות היה מעורב בלא מעט ועדות והתכנסויות שמטרתן הייתה חיפוש מכנה משותף בין ימין לשמאל ובין דתיים לחילוניים. באותם שנים סייע לחוקרים רבים להוציא את ספריהם ביד בן-צבי ואף פרסם את ספריו הנוספים. הוא השתתף בספר שערך מ' נאור על יישוב הנגב וכתב שם מאמר מעניין על אלתרמן והנגב. בשנת 2017 כתבתי אף אני על אלתרמן והנגב והשתמשתי במאמרו בפוסט שלי שפורסם בבלוג של פורת בNews1. זכורני קטע מסוים בו מתאר אלתרמן לדברי צמרת את נוף הנגב המכושף ובעיקר את בן-גוריון המנהיג הקשיש שלכבוד יום הולדתו ה-83 אמר אלתרמן: "זו בדידות אשר תקיפות שבה רבה מעצבות שבה". צמרת העריץ את בן-גוריון אך גם ראה בו את העומד בראש סלע המחלוקת היהודית המתהווה במדינה הצעירה. כמובן שאת ניסיונו המצטבר בתחום תרם לספר שכתב עם פרופ' חלמיש וד"ר גליצנשטיין שנקרא: "עיירות הפיתוח".

צמרת קיבל הצעה לנהל את המכון למורשת בן-גוריון. אבישי ברוורמן, אז נשיא אונ' בן-גוריון, הסדיר את מעמדו כפרופסור חבר על סמך המאמרים והספרים שפרסם צמרת. בצד זאת, לאחר שהמשפחה החליטה לעבור לירוחם בשנית, הוצבו בפני צמרת תנאים שלא יכול היה לקבלם והוא ויתר על המועמדות. חברים רבים וביניהם אלעד פלד שהיה מרצה אז באוניברסיטת בן-גוריון הסכימו אולם צמרת נשאר בתחושה שלא חזר לסייע לנגב. בהמשך היה מעורב צמרת בהקמת מפלגה חדשה מתונה, שכונתה בתחילה "קבוצת ירוחם". הקבוצה התפרקה ולא השאירה חותם. בעת שזכה בפרס בן-גוריון פיתח צמרת את משנתו של בן-גוריון שרצה כי מדינת ישראל תהיה לא רק דמוקרטית אלא בעלת משטר של "דמוקרטיה יהודית" בה ביקש "הזקן" להטמיע בערכיה את ערכי היהדות הקלאסיים כמו למשל "ואהבת לרעך כמוך, ועוד. באשר למגזר הערבי והבדואי, ניסה צמרת לשפר את הוראת העברית ואת הוצאת המשוררים הערביים הלאומניים שונאי ישראל מתוכניות הלימוד. צמרת למד מד"ר מוחמד אל-הב כי בשנים הראשונות רק בודדים למדו בתיכון וכך גם מעט מאוד סיימו שמונה כיתות לימוד. באותו הזמן לא אפשרו לבנות בדואיות ללמוד יותר משש שנים. מאז שנות החמישים חלה מהפכה וכיום בשנות האלפיים לומדים אלפי סטודנטים בדואים ובדואיות במכללות ובאוניברסיטאות. צמרת נפגש עם 50 מנהלי בתי ספר ולמד כי ההקצנה הדתית נמשכת, החמולות שולטות בבחירת המנהל, משפחות לוחצות על הבנות לסיים מוקדם את שנות הלימוד ולהתחתן, הלימודים מתקיימים בסיוע מורים מן הצפון במבנים זמניים חסרי כל אמצעי הוראה מודרניים. בעיית הפוליגמיה, שהממשלות השונות סירבו לבטל מסורת זו, אף היא השפיעה על טיב החינוך וצמרת עשה כל שאפשר על-מנת להתמודד עם בעיה זו. קמו ועדות אך מבחינת האכיפה לא קרה דבר. ברור שאב הנשוי ליותר מארבעה נשים אין ביכולתו לסייע לבניו (שבקושי הוא מכירם) הרבים בתחומי הלימוד. יתר על כן, הנשים הפלשתיניות שהובאו למגזר הבדואי מחברון או מעזה נשארו בקשרי משפחה עם הוריהם וקרובים בדעתן ובתמיכתן גם לחמאס וגם לארגוני טרור. יחד עם ד"ר מוחמד אל הב, הממונה על החינוך הבדואי במשרד החינוך, כתב צמרת למשרדים השונים ובעיקר למשרד החינוך בדרישה לא למנות למורה בדואי הנשוי ליותר מאישה אחת. כפי שאמרנו, בעת כתיבת הספר היו בנגב כ-300 אלף תושבים בדואים אשר כרבע ממשפחותיהם היו בנשואים פוליגמיים. צמרת כיהן כ-27 חודשים כיו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך וספג ביקורות גם משמאל וגם מימין אולם המשיך להאמין בשליחותו - ליצור את הגשר בין הגושים.

גם אחרי פרישתו של צמרת ממשרד החינוך נשאר קשור בנימי נפשו לנגב, לירוחם ולמערכות החינוך בדרום. צמרת התחייב לשהות חצי שבוע בירוחם ובתמיכת מ' ביטון מונה ליועץ אסטרטגי למערכת החינוך בעיר. מסתבר שצמרת שהה שלוש פעמים בירוחם, כל פעם תקופה משמעותית ובכך סבר שהוא מקיים את מצוות "נאה דורש, נאה מקיים". באפילוג נזכר צמרת שבזמנו מונה לחבר בוועדת השמות הלאומית ואתרים גאוגרפים בנגב היו קרובים לליבו. במיוחד היה פעיל בהנצחת שמו של לובה אליאב כאשר יישוב חרוב בחבל לכיש שינה שמו "לאליאב". בעמודים האחרונים מתפלפל צמרת ומסביר לקוראיו את סיבת השינוי בשמו שהתחיל בצבי, עבר לצביקה וסיים בצבי, סבב שהתאים לעמדותיו הציוניות והיהודיות בכל תקופה. לאחר שסיכם ב-12 סעיפים את "טביעות אצבעותיו" במערכות החינוך, בחברה ובעיירות הפיתוח מסכם צמרת את ספרו במוטו שליווה אותו בשעת הכתיבה: "נולדתי צבי, נהפכתי לצביקה - וחזרתי להיות צבי. עתה כששואלים אותי מה שמי, לעיתים אני משיב צביקה ולעיתים צבי. אני חי בו בזמן את הצביקה שבי - ואת הצבי שבי; את היהודי החדש ואת היהודי הישן. אני חש מעין מעורב ירושלמי. איני מרפה מ"הצביקה" ואני מתעניין במיוחד בחלוצי העלייה השנייה, והשלישית, והרביעית, בימים של טרום המדינה ובשנותיה הראשונות. בה בעת אני נמשך מיום ליום יותר "ל "צבי" ומתמיד להמשך למקורות. אני עמל לינוק ממי התהום היהודיים-ציוניים בכל הגלויות ובכל הדורות, ומתפלל מייחל שכך יהיה גם עם צאצאי". המלצה: הביוגרפיה של צמרת מלווה את הביוגרפיה של טרום המדינה ובעשורים שלאחר מכן והקורא הנפגש עם עשרות אישים ורעיונות ותוכניות ומאבקים כאשר חוט השני ביניהם הוא הרצון לבנות "גשר" שיחבר לעד את הראשונים עם האחרונים, הימין לשמאל, החילונים לדתיים וכך הלאה. צמרת מתאר את ההצלחות והכישלונות ואת שהתריסו נגדו בלי כחל וסרק ואינו מצטדק על עמדות שנקט או פעולות שיזם אלא מסביר את מניעיהם. בין שורות אלה בולטת אהבתו ללא תאי לנגב ולעיירות הפיתוח שקמו בו. לא רק שמומלץ לקוראו אלא - חובה לקוראו.