בימים אלה מתקיים דיון סוער בין אלה המצדדים בסמכותו של בית המשפט העליון לפסול חוקים של הכנסת, לבין אלה הטוענים כי בית המשפט העליון אינו מוסמך על-פי חוק לפסול חוקים של הכנסת. הקואליציה בכלל והממשלה בפרט טוענים, כי הרשות המחוקקת - שנציגיה נבחרו על-ידי הציבור, והרשות המבצעת שמונתה מכוחה של הכנסת, הן האחראיות כלפי הציבור לתוצאות החקיקה, במיוחד כאשר עסקינן בחוקים בעלי השלכות כלכליות, ביטחוניות או חברתיות, ועל כן אל לו לבית המשפט העליון להתערב. חילוקי הדעות התחדדו בתקופה האחרונה בשל חקיקת חוק הנבצרות והחוק המגביל עילת הסבירות, הנדונים בימים אלה בבית המשפט העליון בעקבות סידרה של עתירות שהוגשו בעיקר מצד גופי שמאל. בנסיבות אלה, אנו מוצאים לנכון להציג כאן את עמדתו של שופט בית המשפט העליון נעם סולברג - שעמדתו לפסילת חוק התקבלה בנימוק שהתקיים הליך בלתי תקין בדיונים בכנסת, ואת דעתו החולקת של שופט בית המשפט העליון מני מזוז, שהביע ב-2017 התנגדות נחרצת מפני התערבות של בית המשפט העליון באיכות של חוקים שנחקקו על-ידי הכנסת. מזוז הביע עמדתו בהרחבה בפסק דין שניתן בחמש עתירות שהוגשו על-ידי גופי שמאל נגד הממשלה והכנסת, שדרשו לבטל את חקיקת הכנסת (חוק רגיל) שחייבה הטלת מס בשיעור 1% לשנה משווי דירת מגורים על נישומים שמחזיקים דירה שלישית והלאה.

נפסל חוק רגיל שנועד לאפשר בלימת עליות חדות במחירי הדירות

החקיקה שנעשתה אז במסגרת חוק ההסדרים נועדה בזמנו לבלום את המצוקה שנוצרה בקרב זוגות צעירים ואחרים, בגלל המחזור בשוק הדירות שגרר עליית מחירים חדה. הממשלה ביקשה לרסן את הביקוש לדירות מצד בעלי הון שרכשו עוד ועוד דירות - שאת חלקן החזיקו כשהן ריקות, ובכך לווסת את שוק הדירות למגורים. הדיון בעתירות (הראשונה שבהן: בג"ץ 10042/16 צחי קוונטינסקי ואח' נגד כנסת ישראל, ממשלת ישראל ואח') שהוגשו בזמנו נדונו בפני הרכב של חמישה שופטים: הנשיאה מרים נאור, והשופטים אסתר חיות, ניל הנדל, נעם סולברג ומני מזוז. העותרים ביקשו חקיקה שנעשתה במסגרת חוק ההסדרים, לפיה: "בקצירת האומר: על-פי הסדר המס שנקבע בחוק, המחזיק בדירות בשיעור כנ"ל, ישלם בכל שנה מס בשיעור 1% מן 'הסכום הקובע' עבור כל דירה שבהחזקתו, למעט שתי דירות לפי בחירתו. 'הסכום הקובע' יחושב על-פי נוסחה שנקבעה בתוספת לחוק – "המביאה בחשבון את גודל הדירה, המדד החברתי-כלכלי ומדד הפריפריאליות שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לגבי האזור שבו נמצאת הדירה". הדיון התקיים כאמור בפני הרכב מורחב. ברוב של ארבעה (נגד מזוז) התקבלו העתירות. החוק בוטל. העשירים, הן מישראל והן מחו"ל, המשיכו לרכוש עוד ועוד דירות ולהקפיץ מחירים בעשרות אחוזים. את המחיר שילמו ומשלמים זוגות צעירים ומעוטי יכולת - שידם אינה משגת לרכוש דירה, או שהם נאלצים לרכוש בכל זאת דירה במחירים מופקעים ולהסתבך בחובות גדולים.

החוק בוטל מחמת הליכי חקיקה לקויים

השופטים בעתירה דנו בהליכים שהתקיימו בוועדת חוקה חוק ומשפט. נמצא, כי זכותם של כמה חברי כנסת (דווקא מימין) להביע עמדתם, נשללה. "יאללה יאללה", אמרו להם - ומנעו מהם זכות דיבור. לגישת השופטת סולברג, אליו הצטרפו נאור, חיות והנדל, החוק בוטל לא בשל איכותו, אלא בשל הפגמים בהליכי החקיקה. השופטים אף אותתו בפסק דינם לממשלה ולכנסת לחוקק מחדש את החוק, אם ברצונם לעשות זאת. עמדתו של מזוז לפיה ביטול החוק ייפגע בהפרדת הרשויות, נדחתה. להלן מסקנתו הסופית של השופט סולברג:

• אחתום בזאת, ובכך עיקר: חברי רואה בפסק הדין פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות; שינוי מרחיק לכת במערכת היחסים העדינה והרגישה שבין בית המשפט לבין הכנסת (פסקה 4 לחוות דעתו); ההפך הוא הנכון. פסק הדין אינו פוגע בעקרון הפרדת הרשויות, אלא מחזקוֹ. החלטתנו להורות על בטלותו היחסית של הסדר המס, לא ניתנה למרות מעמדו הרם של בית המחוקקים, אלא דווקא בגלל מעמדו זה. כאמור, הקושי שהתעורר ביחס לחוק שלפנינו אינו נעוץ בשאלה האם קיימו חברי הכנסת הליך חקיקה אופטימלי, אלא האם אופן התנהלותה של הממשלה מנע מהם ליטול חלק של ממש בהליך החקיקה, חרף רצונם לעשות כן (פסקה 79 לעיל). בניגוד לאופן בו צייר זאת חברי, אין בחוות דעתי משום פגיעה בריבונותה של הרשות המחוקקת; אדרבה, יש בה הגנה על כוחה והבטחת עצמאותה לחוקק.
  סוף דבר
  אציע אפוא לחברַי לעשות את הצו על-תנאי לצו מוחלט ולהורות על ביטולו של פרק י"ב לחוק ההתייעלות הכלכלית, קרי, כי הסדר מס ריבוי דירות – יבוטל; בטלות זו תהא בטלות יחסית. אין צורך לבצע את שלבי הליך החקיקה עד לדיון בוועדה לקראת קריאה שנייה וקריאה שלישית. המחוקק רשאי אפוא 'לחזור' להליך החקיקה משלב הדיון בוועדת הכספים, השלב שבו נפל הפגם, ואידך – זיל גמור, בדיון כהלכתו.