ישראל, במציאות של השתלטות דיקטטורית של ההנהגה הצבאית שלה בתמיכת המערכת המשפטית על הדמוקרטיה. בתמיכה ובסיוע נרחב ומקיף של מע' המשפט - בעיקר בג"ץ והיועץ המשפטי לממשלה - מכינה היא לעצמה במו ידיה אירוע טראומטי יום-כיפורימי שלישי - מלחמה רב-זירתית שתכלול גם את החזית האזרחית הפנימית. הפעם יהיה זה ככל הנראה צירוף של שני האירועים הקודמים- 1973 ו-הסכמי אוסלו (1993) שהובילונו לעבר מרחץ הדמים של 20 שנות טרור ובכללן האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה (יחד כ-2,000 חללים וכ 10,000 פצועים). מאחר שאירועים אלה היו עתירי סבל, נזקים, אבידות ופגיעה בחוסן הלאומי, מותר וחובה להניח שכך, וככל הנראה חמור יותר יהיה גם במבחן השלישי מול אירן ובעלי-בריתה. הממשלה הנוכחית נבחרה לפני פחות משנה ברוב של 64 ח"כים, מכהנת כ-8 חודשים ונתונה במשך כל הזמן הזה במסע של חתרנות מבית, שיבוש ממשל תקין וסדיר ומאמצים בלתי פוסקים לחבל בכשירותו של צה"ל וביחסי החוץ והכלכלה של המדינה מבחוץ. ההתעלמות המכוונת של ומנהיגות האופוזיציה האנרכיה מבית מדרשם של אהוד ברק, אהרן ברק וכנופיותיהם, מהאיומים הפנימיים והחיצוניים לצד החבלה הרצופה והמתמשכת ביכולתה של הממשלה החדשה להתארגן ולפעול נוכח פני האתגרים מבית ומבחוץ ולנוח המשבר הכלכלי העולמי שלאחר תקופת הקורונה, היא מעשה של רשלנות ואנוכיות כלפי הציבור וגובלת במרידה מצד הבחינה החוקית ובגידה מצד הנאמנות הלאומית והאזרחית. אין ספק שחולשתה היחסית של ארה"ב לצד ההתפשטות הגלובלית של רוסיה וסין וחולשתה היחסית של טורקיה בראשות ארדואן, מעניקה לאירן הזדמנות פז להשתלט על המזרח התיכון וסביר שתפעל למצות הזדמנות זו. עד כה ניצבה ישראל כל דרך התפשטות זו ועיכבה אותה בדרכים שונות. התלות הישראלית בארה"ב והמחלוקות הפנימיות מבית, מנעו בעדה מלצאת נגד אירן, כמתבקש מהאיום הקונבנציונאלי והבלתי קונבנציונאלי שהיא מפתחת באזור, ולפעול במלוא העוצמה לחבלה מירבית בתשתית הגרעינית האירנית. בריחתו של ברק מלבנון בשנת 2000 פתח בפני אירן אופציה לבנות לאט אך בהתמדה וברציפות מרשימה יכולת איום אסטרטגית קונבנציונאלית על ישראל. יכולת זו מושתתת על חיזבאללה, חמאס, אירגוני טרור מוסלמים נוספים במרחב סיני, סעודיה וסוריה, אי-הסדר המדיני בסוריה וחולשתה של ירדן, שעשויה ליפול קורבן לכוחות עירקיים פרו אירניים, חותים אירניים לא סדירים וכו'. יכולת זו באה לשרת את מטרת אירן ליצור רצף טריטוריאלי מאירן עד חופי הים התיכון דרך סוריה ולבנון. כוחות ואירגונים אלה מאומנים כבר מספר שנים ע"י המנהיגות הצבאית האירנית, ממומנים על ידה ומקבלים ממנה ציוד צבאי שאיכותו גדלה והולכת. אירן מכינה מול ישראל מעטפת-אש תלת-זרועית: כוחות יבשה, שיתייצבו על כל הגבולות כאמור לעיל, בסינכרוניזציה מלאה ותחת פיקוד אירני, כוחות טיליים, רקטיים וארטילריים, פרוסים בכל המרחב שבין אירן לישראל; ברובם ניידים ההולכים ומשתפרים מבחינת דיוק, עוצמת אש כמות וניידות ככל שהיכולות האירניות משתפרות. כוחות ימיים בים התיכון ובמפרץ סואץ. לכל אלה עשויים להצטרף גם כוחות אוויריים מבוססים על היכולות האירניות המשופרות בתחומי הכטב"מים. מעטפת זו היא איום אסטרטגי רב-משמעותי עבור ישראל מפני שמדובר בפריסה על פני חזית רחבה מאוד, על כושר תנועה מעולה של כוחות "קלים" אך מהירים ועל עומק אסטרטגי ישראלי בלתי- מספיק בעליל. הועיל ואין זה סוד שכוחות היבשה הישראלים דוללו מאוד בשנים האחרונות, מול חזית רחבה כל כך ומול צורך לפצל כוחות מול שלוש זירות לפחות, קיים ספק אם צה"ל יהיה מסוגל לנהל את המלחמה הקרובה בתוך שטחי האויב, והרחק ככל האפשר מהאוכלוסייה האזרחית שלנו, שרבים בתוכה אינם מוגנים די-הצורך מפני אש תלולת מסלול מדויקת מטווחים ארוכים. ידידנו האמריקנים מתנהלים בעצלתיים. לדידם ההסדרים עם הפלשתינים חשובים יותר מהמערך הישראלי-ערבי נגד אירן ושותפיה האנטי-אמריקניים. התנהלותם באספקת ציוד צבאי חיוני לישראל לצורך יצירת חופש פעולה אסטרטגי כפוף לשיקול דעת ישראלי בלבד, נע בעצלתיים ואינו מדביק את הצרכים. למעשה, נראה שמערכת הביטחון הישראלית אינה מנהלת כאן את אותה תבהלה למראית-עיין כפי שהיא (או חלקים חשובים בתוכה) מנהלים מול הרפורמה המשפטית החיונית לתפקוד הלאומי הפנימי שלנו. בפיהם המהפכה המשפטית או הדיקטטורה המשפטית של ברק היא הרצוי המושלם והרצון הדמוקרטי של הציבור הוא מטרד. את הגישה המשונה הזו מתרצים הם בהיגיון עקום הדומה באופיו ומהותו לשיטת ההכלה הכושלת הנהוגה על ידה נגד הטרור הפלשתיני. מיגון העורף הישראלי לוקה בחסר, הן ובמיוחד בצפון הארץ אבל גם בדרום ובמרכז. בהתחשב בגודל הסד"ק שבידי חיזבאללה ובפריסתו הרחבה כיום בלבנון ובסוריה זהו איום חמור על העורף, שהדרך היחידה אולי להתמודד מולו ביעילות שתמנע פגיעות חמורות והרס בעורף ובתשתיות המלחמה והכלכלה של ישראל, היא מבצע מקדים (מלחמה מונעת) מול לבנון שיתבסס העל כוחות יבשה יבילי ים ואויר ועל אש מדויקת בכמויות אדירות לחיסול המערך האירני-חיזבלאי בדרום לבנון, לפחות עד קו האוואלי. מלחמה נגד אירן חייבת להכות בעת ובעונה אחת בשני יעדים מרכזיים של האיום האסטרטגי על ישראל: תוכנית הגרעין, והאחיזה האסטרטגית של חיזבאללה בלבנון. בתחום הגרעין משמעות הדבר הרס מאגרי האורניום המועשר ומאגרי האורנים בכלל והרס מפעלי הצנטריפוגות להעשרת אורניום. לצד אלו פגיעה במומחי הגרעין ובמפעלים ליצירת טילים בליסטיים וטילי שיוט לטווח ארוך. בתחום האסטרטגי הקונבנציונאלי, על ישראל לסלק את האוכלוסייה האזרחית מדרום לבנון (בעיקרה שיעים), להשתלט פיסית על השטח (כאמור, לפחות עד האוואלי) ולפרק את כל התשתיות הצבאיות בשטחים אלה. תוך כדי כך גרימת אבידות כבדות לחיזבאללה ונזק חמור לכל התשתיות הצבאיות והסמי-צבאיות במרחב הנשלט. בהסדר מדיני עם לבנון שיבוא אחרי השלמת יעדים אלה והשגת הפסקת אש, תצטרך ישראל להגיע להסכם עם לבנון על פירוז שטחים אלה מכל נשק כבד, אירגונים לוחמים שאינם צבא לבנון ומתקני לחימה אקטיביים כמו-גם הסדרי בקרה ופיקוח. כחלק מהוצאתה לפועל של תוכנית כזו, על ישראל למנוע חזרה לא מבוקרת של האוכלוסייה האזרחית לאזור המפורז בדרום לבנון. יהיה עלינו לחסום כל מעורבות סורית, שיעית או דאעשית בביצוע המשימות בלבנון, כהכנה מוקדמת חיונית של תנאי הרקע להסדרים שאחרי הלחימה. ללא הסכם כנ"ל, ישראל לא תפנה שטחים אלה בכדי להימנע מחזרה למציאות הנוכחית. העקרון המנחה הוא שאירן השיעית היא מדינה עויינת עם "נשימה ארוכה", שמהלכיה מתוכננים ומבוצעים לאורך זמן. סביר להניח שמה שלא השיגה במהלך הנוכחי, היא תחתור להשיג בסיבוב נוסף. לא מן הנמנע שיהיה על ישראל לבצע מהלך דומה גם בסוריה במרחב שבין דמשק לרמת הגולן בואכה הר הדרוזים. בתום המערכה המורכבת הצפויה במרחב זה חייב המצב להסתכם ב: אזור מפורז ומבוקר בדרום לבנון, אזור מפורז ומבוקר בדרום סוריה כאמור לעיל והסכמי הפסקת אש (לפחות; עדיף אי-לוחמה) עם שתי המדינות, כתנאי לפינוי השטחים המפורזים. בתחום הפנים חייבת ישראל להיערך למלחמת רחוב בערים המעורבות ולרצף פיגועים קשים בעיקר ברחובות הערים המרכזיות, בין אם כתוצאה מירי רקטות וטילים מנגד ובין אם בגלל פשיטות טרור ממרכזים ערביים לישובים יהודיים. הרעיון האסטרטגי העומד מאחורי הערכות אלה הוא שיבוש המהלכים של כוחות הביטחון, פגיעה בתנועה האזרחית גם באין ירי פעיל מרחוק ובעיקר שבירת הביטחון האזרחי של תושבי ישראל בכל המובנים. מציאות כזו חותרת ליצירת כאוס אזרחי ושיבוש המהלכים התומכים בלחימה בחזית. ברור לי שישראל שבויה עדיין בקונספטים ישנים ומטופשים של הבלגה, הכלה ו"מתינות" אזרחית. ברם עליה להכין כמענה להתפתחות פנימית לאור הקווים המנחים הנ"ל מהלך אסטרטגי של חילופי אזרחים בין שטחי ישראל שבגבולות הקו הירוק ז"ל לבין שטחי עזה ואיו"ש, במרחבים שעתידים להישאר מאוכלסים ע"י ערבים גם בהדרים עתידיים (קנטונים מיועדים). יש בכל שני יתרונות עצומים: א. גורם מונע נגד התפרעות ערבית בתחומי ישראל הריבונית היום, ב. חופש פעולה יחסי הנובע מ"ערפל המלחמה", כפי שהיה גם במלחמות קודמות. אל לישראל להימנע מגירוש ערבים, במיוחד פליטים ממחנות הפליטים האלימים לירדן. זהו גם מהלך נבון אסטרטגית וגם מהלך שיקדם בבוא הזמן הסדר רציונאלי ישראלי- ירדני-פלשתיני, אם יהיה חלק ממציאות חדשה אחרי שוך מעשי האיבה. שמירת הביטחון האזרחי בתנאים המתוארים לעיל יהיה משימה מרכזית של המשטרה, מגב, ופיקוד העורף. בתנאים אלה הייתי מעדיף לראות במקומותינו את המשמר הלאומי ערוך ומוכן לפעולה, אבל גרירת הרגליים עד כה - ואין זה משנה ברגע זה מהי הסיבה העיקרית לכך - מעידה שזהו חלום באספמיה, ועל כן חייבים להיערך כאילו כוח זה אינו בנמצא. גבול הצפון כולו הוא שטח לחימה פוטנציאלי בשל העובדה שחיזבאללה התחזק מאוד בשנים האחרונות ונערך לחדירה לשטח הריבוני הישראלי ולכיבוש ישובים. בין אם אלה יפונו ובים אם לא על הממשלה לעשות מאמץ עליון להשלים עוד בטרם פרצו מעשי איבה את אספקתם של חדרי ביטחון קבועים או נייחים לישובי קו זה. אם לא תספיק לבצע זאת, יחייב הדבר עוד יותר מלחמת תנופה לכיבוש דרום לבנון, כבר בפתיחת המערכה. במציאות האסטרטגית של ישראל נותר העקרון אותו טבע בן-גוריון בתורת הביטחון של העברת הלחימה בהקדם לשטחי האויב, עקרון מנחה קריטי. המצב ברצועת עזה אינו שונה בהרבה חרף המכשול הרציני שהקימה ישראל לאורך קו גבול זה. חמאס עזה קטן וחלש בהרבה מחיזבאללה, אבל אופי איומיו על הרצועה האזרחית שליד גדר המערכת - זהה. בקונטקסט זה חובה לראות בבדואים של מרחב רהט בנגב איום דומה לזה של ערביי איו"ש במיוחד באזורי חברון והשומרון. מלחמה רב-זירתית היא מבחן אולטימטיבי לקיום בצוותא של ישראל ושכניה הערביים. מערכה רב זירתית בהיקף נרחב, חייבת להסתיים במציאות בה אפשרות זו תהפוך בלתי-מציאותית לפרק זמן ממושך מאוד. יהיה זה מחדל אסטרטגי חמור אם יפוספס שוב עניין זה. הניסיון ההיסטורי באזור זה מלמד (והוא אוניברסלי ביותר ונכון גם לאזורים אחרים בעולם) ששינויים גיאו-אסטרטגיים משמעותיים מתחוללים בעקבות אירועי מלחמה - כאוס ואלימות שאינן נשלטים ע"י אף אחד מהצדדים שליטה מלאה, ומי שיודע לנצלם, יוצא מהמערכה כמי שניצח בה, על כל המשתמע מכך. מערכה רב זירתית תהיה מציאות קרובה ביותר למציאות של מלחמת השחרור אך בממדים ובעוצמות גדולים הרבה יותר. חשוב לזכור כיצד הסתיימה מלחמת השיחרור בכדי להמשיך את קו המחשבה והמעשה שמלחמת 48 ומלחמת 67 זימנו לידינו, גם אם בעבר לא השכלנו לנצל שעות כושר אלה כהלכה. העשור האחרון הוא עשור של עיצוב מחדש של המזרח התיכון, חשוב מאוד עד קריטי לעתידנו כאן שנזכור זאת ונשתבץ נכון בתהליך הגיאו-אסטרטגי האזורי הנוכחי. השלכה נוספת של המציאות הנוכחית באה מתחום הפנים - המאבק על הגמוניה אזרחית בישראל ועל דמותה של המדינה. מילים אין-ספור נשפכו על כך מאז הבחירות האחרונות. לכאורה מדובר במאבק על הדמוקרטיה הישראלית, אך בפועל זהו מאבק על אופיה הלאומי והציוני של מדינת ישראל. הגמוניה ימנית תותיר את ישראל על יתרונותיה וחסרונותיה כמדינה יהודית וציונית; מאידך-גיסא, נפילת הקואליציה הנוכחית והחלפתה בשלטון השמאל-ערבים (אין רוב בישראל לשמאל הפוסט-מודרני והאנטי-ציוני כשלעצמו), יוביל את, יהפוך את מדינת היהודים היחידה בעולם למדינת כל אזרחיה ובכך יבוא הקץ - במוקדם או במאוחר - על הצינות החדשה ועל רעיון התקומה הלאומית של העם היהודי "... זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית." (בלשון מגילת העצמאות)¹. נראה שביסוד האנרכיה המתמודדת כביכול, על שמירת הדמוקרטיה במדינה היהודית, מסתתרת כוונה שונה לחלוטין שעיקרה הפיכת מדינת הלאום היהודי למדינת "כל אזרחיה". עליונות המשפט נבחרה כאסטרטגיה המובילה להגשמת מטרה זו ע"י נטרול הרוב הדמוקרטי השולט באמצעות הכנסת, והפיכת הריבונות הלאומית לעליונות אוליגרכית של מערכת המשפט בתמיכת גורמים אני ציוניים, אנטי-יהודיים ואנטי-לאומיים. המאבק בין הכנסת למערכת המשפט שיתחולל בשבועות הקרובים יוכיח הערכה זו הלכה למעשה. אולם מי שיתבונן בהתפתחויות הפנימיות של החודשים האחרונים, יראה את הסימנים והסממנים שלו לאורך כל הדרך.