המאבק המתנהל כיום בין הכנסת והממשלה באמצעות שר המשפטים, בין הדיקטטורה ההגמונית של מערכת המשפט בתמיכת האוליגרכיה האליטיסטית בישראל, עלה על פסים שגויים. שכן המאבק הוא בין הגישה העקרונית הסבורה שדמוקרטיה היא שלטון העם ע"י העם עבור העם לבין אוליגרכיה אליטיסטית שהמליכה עלינו את בג"ץ ומערכת המשפט מיסודו מיסודה של משנת השופט העליון לשעבר אהרן ברק, שעיקרה הוא סירוס שילטון העם לטובת שהדיקטטורה האוליגרכית משפטית. זאת מבקשת המערכת המשפטית מיסודו של ברק להשיג באמצעות תוכנית-שלבים, בה כובש בג"ץ באמצעות איומי-סרק ופרשנות חד-צדדית, שלב אחר שלב, את ההגמוניה הדמוקרטית מידי הכנסת ע"י טענות שווא אותן הוא מכנה דמוקרטיות. המהלכים כולם נשענים על מידה רבה של חוסר הבנה ציבורית של הסוגיה שעל הפרק ושימוש אפקטיבי ואקטיביסטי בפסיקות בג"ץ, שמקום שתהיינה מגובות בחקיקת-יסוד של הכנסת, הן מגובות בשקרים ובמושגים אמורפיים ומטושטשים דוגמת "עילת הסבירות" כתחליף לחוק. בכך הופך בג"ץ למחוקק ומיתר את הכנסת. שלטון בג"ץ איננו דמוקרטיה הוא דיקטטורה אוליגרכית של השופטים בתמיכת בעלי העניין המגבים אותם. המאבק אליו התדרדרנו אחרי הבחירות האחרונות, נגזר מכשלון האוליגרכיה להדיח את נתניהו מתפקיד רה"מ באמצעות משפט מבויים. מה שמגביר מאוד את ההנחה שהמשפט הוא אכן מבויים, היא העובדה שגם בג"ץ בסיוע היועצת המשפטית הנוכחית אינו עומד עוד על הדרישה האלמנטרית להמתין להכרעת המשפט, ומפני שלא הצליח להדיח את רה"מ והסתבך ככל הנראה בצורה חמורה בתהליכי החקירה והבקרה על טוהר המידות בהם, עבר לאחרונה למהלכים של הדחת רה"מ בטענות סרק של נבצרות, כאשר רה"מ מתפקד בבריאות מלא כבר קרוב ל-4 שנים ללא שום סממן של פגיעה ביכולתו, לפחות כפי שרואה זאת רוב הציבור הבוחר בו שוב ושוב. ההבדל בין "אז" ל"עתה" בסוגיה זו, הוא כנראה הקמת וועדת החקירה הממשלתית לפרשת פגסוס עם אפשרות ממשית שפרשה זו תפצח ותפעיל חקירות נוספות גם בפרשות דוגמת "המימד החמישי" ופרשות נוספות. חששות אלה הפכו את המאבק במחצית הראשונה של הקדנציה הנוכחית של הכנסת והממשלה למסע השמצות חסר-תקדים ולניסיונות של תומכי האנרכיה הלגליסטית להכשיל את הממשלה ולהביא להפלתה, לצד פגיעות חמורות בתפקוד צה"ל, בכושרו, ומה שגרוע במיוחד באחדותו. חששן של האופוזיציה ותנועת האנרכיה, המנהלות במשותף את המאבק נגד נתניהו וממשלתו בכלים בלתי-דמוקרטיים, מהרפורמה המשפטית שמבקשות הכנסת והממשלה לערוך ברשויות הממשל בישראל הוא כה גדול, עד שהן נמנעות כליל מהידברות עם הקואליציה ומניסיונות להגיע להבנות ופשרות ומבקשות להכריע במאבק באמצעות הפגנות ואנרכיה אזרחית ברחובות לרבות פגיעה חמורה וחוזרת בשירותים הציבוריים ובסדר הציבורי, מסע תקשורתי נבזי ברשתות הטלוויזיה ותקשורת ההמונים ומסע הפחדה של השותפים האסטרטגיים באוליגרכיות הפנימיות ובין גורמי חוץ, שכל מטרתן הפלת הממשלה ושינוי פניה של הכנסת הנבחרת בדרכים עוקפות דמוקרטיה. אחד המהלכים החשובים ביותר הוא חסימת יכולתה של הכנסת לחוקק חוקים ושל הממשלה ליזום מהלכי חקיקה. הטקטיקה בה מנהלת הממשלה את מאבקה בחבלות אלה איננה נכונה. המצב שנוצר הופך את הציבור הרחב מחדש לכוח המכריע בעיצוב המציאות במדינה. כאשר זרוע אחת של הממשל (המחוקק) מנוטרלת ע"י הזרוע האחרת באמצעות הרתעת הממשלה מייזום, וביטול חקיקה ע"י שקרים ואיומים המקנים כביכול לבית המשפט סמכות ששום חוק מדינה לא נתן לו - אין מנוס מלהביא את המחלוקת להכרעת הציבור! זאת ניתן להשיג במשאל-עם עליו תחליט הכנסת בשבתה לצורך זה כאסיפה מכוננת. התרגיל המאיים שהפעילו כוחות האנרכיה בהפגנות ההמוניות שלא נעדרו אלימות, אי-ציות למשטרה ואיומי סרבנות מסוגים שונים, אסור שיסתיים ב"קיפול" הימין בפרשת פיטורי גלנט ובניוון תוכנית הרפורמה המשפטית בה פתחה הכנסת. אסור לקבל הכרעות תחת הרושם המטורף של סרבנות טייסי ח"א ויחידות נוספות במודיעין ובחיילות אחרים. הכרעה דמוקרטית בישראל אינה יכולה להתקבל באמצעות השאלה "למי יחליטו לציית מפקדי מע' הביטחון והמשטרה... - התשובה ברורה: הם חייבים לציית לחוק, ואם נחוץ שהדבר יובהר להם ע"י רובם העם, יש לשאול את פיו ישירות. בג"ץ הכין כבר את המהלכים המנהלתיים שימחישו את פרשנותו המשפטית לשאלה מיהו הריבון במדינה. לשם כל קבעה הנשיאה היוצאת חיות, הרכבים גרנדיוזיים של בית המשפט לדיון בערעורים ובהשגות של חוגים אנרכיסטיים שונים התומכים במהפכה המשפטית של ברק, ואת אלה יש למחוק. משאל-עם הוא תנועת-המונים פורמלית (מוסדרת בדרך דמוקרטית) לקבלת הכרעות בשאלות יסוד-מהותיות. ועל הפרק כיום עומדות בדיוק שאלות אלה: מיהו הריבון? מיהו המחוקק: מהם גבולות סמכות בית המשפט ורשויות ממשל אחרות ולאן אנו הולכים במחלוקת הנוכחית: - לחידוש וביסוס הדמוקרטיה או לדיקטטורה אוליגרכית? כאשר יענה הציבור על שאלות אלה תשובה מכרעת, ייפתר ה"פלוטר" ומי שלא יקבל את ההכרעה, "יפריש" עצמו מן הכלל הישראלי על כל המשתמע מכך. משאל העם צריך להיערך בהקדם וחייב לכלול שתי שאלות אלה לפחות:

• האם אתה מאשר את חלוקת התפקיד הנוכחי של היועמ"ש לשני תפקידים נפרדים: 1. יועץ משפטי לממשלה כתפקיד אמון, 2. תובע כלילי כרשות עצמאית מפוקחת ע"י הכנסת.

• האם אתה מאשר שאין בסמכות בג"ץ או בית משפט לחוקה לבטל חוקי-יסוד של הכנסת? (חוק יסוד הוא חוק שהוגדר ככזה ע"י המחוקק ואושר ע"י הכנסת ברוב מוחלט של חבריה).

• האם אתה מאשר ששופטים מכהנים לא ישתתפו בפועל בבחירת שופטים עמיתים לארגון בו הם מכהנים וכי אישור הבחירה יהיה בסמכות הכנסת ברוב של 72 ח"כים לפחות?

תשובת המשאל תיכנס לתוקף מיד עם סיום מנין הקולות ואישור התוצאות ע"י וועדת המשאל (שיכולה להיות גם וועדת הבחירות המרכזית בראשות שופט בדימוס). הכללים לעריכת המשאל יקבעו ע"י הכנסת ברוב מוחלט של חבריה. ניהול המשאל, יהיה כאמור ע"י וועדת הבחירות המרכזית. לדעתי, חייבים להפסיק את השחיקה ההדדית בין רשויות הממשל במדינה ולהכריע באמצעות משאל-עם שבו 2 -3 שאלות (כאמור לעיל) בנושאים שההכרעה בהם תשנה את מהות החשיבה בשאלות הדמוקרטיה בישראל מהי ומי עומד בראשה ומנהל אותה.