מבזק זה מתבסס על הידיעה הראשית בדקות אלה ב-ynet שיריב לוין דוחה את פשרת הנשיא יצחק הרצוג, ובנימין נתניהו מגבה אותו (מראש הנחתי שהוא משקר ואינו מתכוון). אמש צפיתי בשידור של עמית סגל וגיא פלג בערוץ-12 ולא נחה דעתי כל הלילה. מצד אחד הריני תומך עקבי כמעט בכל עניין ועניין בפשרה מרבית, וזו בעצם תפישת העולם המדינית של דוד בן-גוריון ומשה דיין ויצחק רבין. מצד שני התנהלות הממשלה הזאת כה מבאסת ומסוכנת שראוי להכותה שוק על ירך. מצד אחד הרצון להימנע מניצחון טוטאלי המשפיל את היריב, כלשונו של וינסטון ספנסר צ'רצ'יל להיות "נדיב בניצחון", ומצד אחר להעניש את הממשלה הזאת על האסון שהמיטה בתחומים כה רבים על המדינה היהודית והדמוקרטית. שנתי נדדה. לא האמנתי למילה אחת של ביבי ולפיכך תמהתי על בני גנץ שהלך שבי אחרי הפיתוי להגיע להסדר. מצד אחר הבנתי לליבו של גנץ, מי אינו רוצה לשים קץ לחלום הבלהות שהממשלה הזאת כפתה עלינו? עתה בא לוין ופטר אותי מן הבעיה עם עצמי, מן הדילמה הלאומית. הוא דחה. הוא סירב. הוא רע לב. ייקל עליי להמשיך להפגין ולהחריף את המאבק ולקרוא לג'ו ביידן לא לפגוש בוושינגטון את נציג הרוע האנטי-דמוקרטי של ישראל. ידנו לא שפכה את הדם הזה. עשו זאת ביבי ולוין. "מי ל-ה' אליי", קראה הפרופסור שקמה ברסלר בהפגנה האחרונה. אבוא בלב שלם.