ספרו של מעוז עזריהו, "נופים זוכרים", שהוקדש לאביו פסח עזריהו איש הגדוד השישי בחטיבת הראל, מכיל כ-180 עמ', כולל צילומים בצבע ושחור לבן וכולל את הפרקים הבאים: מבואה; בין שתי ערים; ההלך, ברדתך לנגב, זכור אותנו; מגדלי המים בנוף הזיכרון; "שלד הברזל שותק כמו רעי"; "משורר באבן" צילומים של אשר חירם; לוחות זיכרון לנופלים; אפילוג; הערות שוליים וסיום; מפתח שמות. על דף הספר בכריכה הקדמית נכתב על פרופ' עזריהו, ועל מחקריו שעוסקים בעיצוב נופי זיכרון והנצחה, בפוליטיקה של שמות רחובות, ובהיסטוריה התרבותית של מיתוס תל אביב. לאחר מכן ניתנת רשימת שמונה מספריו בעברית. בכריכה האחורית נכתב: "...ספר זה מתחקה אחר הליכי הנצחה במרחב שהיו מעורבים ביצירת הנופים הזוכרים את מלחמת העצמאות. נופים זוכרים מספרים את ההיסטוריה במרחב הציבורי באמצעות הבנייה התרבותית של העבר בהיבט נוכח של הנוף. הם משלבים את ההיסטוריה בגאוגרפיה ושוזרים את המיתוס בנוף". כהרגלנו, נעסוק רק בפרקים הנוגעים להנצחה במקרבות שהתחוללו בנגב ובעיקר בסוגיות העקרוניות שהתעוררו סביב הקמת האנדרטאות בהיבטים חברתיים-תרבותיים ופוליטיים.

הפרק דן באנדרטה שהוקמה בחוליקאת (חלץ) לזכר הלוחמים של גד' 54 של חטיבת גבעתי. הייתה זו האנדרטה הגדודית הראשונה שהוקמה לאחר המלחמה ונחרטו בה שמות 126 חללי הגדוד. קדם להקמת האנדרטה - הכינוס בחולדה בשנת 1950 של ותיקי הגדוד. בכינוס חולדה, בשונה מכינוס הפלמ"ח הראשון, לא היה מרכיב פוליטי אלא חיזוק הקשר בין משפחות הנופלים. בכינוס הראשון נוסדה חבורת מובילי ההנצחה של הגדוד שכללה את הסמג"ד יצחק דוידסון (דיבון), נחום תיבון קצין התרבות, ואברהם ברונשטיין קצין הסעד הגדודי. משתתפי הכינוס נתבקשו לאסוף זיכרונות ופליטונים מימי הקרבות ולבוא בלבוש חאקי וחולצה לבנה. שמעון אבידן המח"ט ואבא קובנר, קצין התרבות של החטיבה, הוזמנו כאורחי כבוד והרמטכ"ל קרא את פקודת היום. מלבד הטקס עצמו הוחלט להקים יד ושם לחברנו שנפלו בקרבות על-ידי מפעל בן שני חלקים: האחד, מצבת זיכרון בהיקף גדול ובצורה שכל היורד לנגב יראה אותה, וכן להוציא ספר אשר תונצח בו פעילות הגדוד מאז הקרב בשרונה ועד שחרור הנגב. במהלך השנה הצטרף ועד ההורים השכולים לוועד של ותיקי הגדוד לשם הקמת האנדרטה למרות שהם לא הסכימו על כל דבר.

כבר בתחילה התגלעה מחלוקת בין הוועד להנצחה של גד' 54 לבין מפקדי החטיבה לשעבר על הצורך באנדרטה גדודית נפרדת. לבסוף הוחלט לא להמתין לאנדרטה חטיבתית ולהמשיך בתוכנית אנדרטה גדודית. אב אחד ביטא את המסתייגים באופן מוחלט מרעיון האנדרטה ובצורך בה ועל-פי בן-גוריון ביקשו הוא וחבריו להטמיע את ההנצחה בהקמת יישובים ובהוצאת ספר "בדומה לגווילי אש". אחרים טענו שאין זה מתפקיד הגדוד להקים את האנדרטה אלא על המדינה לעשות זאת. לאחר דיון של כשנתיים סברו רוב המשפחות שיש להמשיך בתוכנית הקמת האנדרטה המקורית. ההורים והוועד הסכימו שעל האנדרטה לקום באתר "בדרך לנגב" והוצעו כמה אופציות: האחת, סיבוב חצור שם נערך הגדוד לפני הירידה לדרום; השנייה בין חוליקאת לכאוכבה שם נערכו קרבות מכריעים של הגדוד; והשלישית ליד ג'וליס שם נערך הגדוד לפני הירידה לנגב. התקבלה ההצעה להקמתה על גבעה בין חלץ לחוליקאת בצידי הדרך לנגב אך היא נותרה במיקום שולי עקב פתיחת ציר מרכזי לנגב דרך קסטינה. בפברואר 1951 ניתנה הסכמה מצד המדינה להקצאת כ-2,000 דונם ליד חלץ לצורך הקמת האנדרטה. נימוקי הוועד המשותף היו: "הקמת מצבת זיכרון לגיבורי הגדוד, מצבה אשר תעמוד לדורות ותספר את הגבורה הרבה אשר נלחמו בנינו-חברינו, מעטים מול רבים ויכלו לאויב וצר."

הוועד שהקים את האנדרטה ידע שהוא מבקש שהיא תיבנה כעמוד גבוה, עם כיתוב שמות חללי הגדוד ועם סמלי הגדוד והחטיבה. הם פנו על בסיס אישי (ללא מכרז) לאדריכלים משה טורץ ונמרוד ליף. הצעתם הייתה "עמוד בטון מזוין בגובה 14 מטר בעל חתך משולש... העמוד יהיה מצופה טיח זגוגיתי לבן המתנוצץ בשמש... בחזית הגבעה ייקבע שלט ברונזה משופע שעליו רשימת החללים, סמלי הגד' והחט'... העמוד ישתקף בבריכת מים... לעמוד דמות חרב המזדקרת מתוך האדמה... ומביעה נכונות, גבורה ומיעוט הנשק... סביב למצבה רחבת דשא... תהייה מרוחקת 30-20 מטר מן הכביש, תואר בזרקורים בלילה..." בגדול דמתה מאוד האנדרטה לזו שהוצבה ליד קיבוץ נחשון לזכר פורצי הדרך לירושלים. הוצע להוסיף בראש העמוד שלושה חיצים כסמל למבצע יואב בו השתתף הגדוד במלחמת העצמאות. לגבי הכתובת לא הייתה מחלוקת. כולם קיבלו את הצעת אבא קובנר (קצין התרבות החטיבתי): "ההלך, בואך ארץ הנגב תגיד שם כי אותנו ראית בשער". משפט זה הופיע בפתח ספרו של קובנר "פנים אל פנים" שיצא לאור בשנת 1953. לטענת קובנר הוא ראה כתובת זו שחייל צייר בגיר על הכביש בדצמבר 1948 בין חוליקאת לג'וליס. זה המקום להזכיר כי נוסח כתובת הגיר שראה קובנר מבוסס על כתובת לזכר הלוחמים הספרטניים שנפלו בשנת 480 לפנהנ"ס בתרמופיליי בקרב נגד הפרסים. הכתובת הוטמעה בתרבות האירופית מתוך הערצה ליוון הקלאסית וכך "זלגה" לישראל. הכתובת הייתה בשונה מכתובות אחרות על מצבות ואנדרטאות שהוקמו לאחר המלחמה שנבחרו מהתנ"ך. המקימים ביקשו כתובת קצרה היכולה להיקרא במהירות מנסיעה. מחלוקת התגלעה בין ההורים שביקשו להציג את שמות בניהם שנפלו בחזית האנדרטה מיד לאחר הכתובת ואילו ותיקי הגדוד ביקשו להנציח באנדרטה את כלל הקרבות בהם השתתף ואת מעשי הגבורה שהתחוללו שם. המחלוקת נפתרה בדמות יצירת שני שבילים המובילים לפאת האנדרטה שם נחקקו שמות הנופלים.

להערכת ועדת ההקמה על ההורים ההשתתפות במימון האנדרטה הייתה צריכה להיות על בסיס יכולתו של כל אחד מהמשתתפים. עלות ההקמה הגיעה ל-4,000 ל"י. היו הורים שנאלצו למכור פריטים מבן או בעל שנהרג על-מנת למלא את מכסתם. הוועדה אף פנתה ליישובי האזור להרים תרומה למפעל ההנצחה. יישובי המועצות האזוריות הסמוכות תרמו במקצת ועד אוגוסט 1950 נתרמו 400 ל"י. הוועדה פנתה לעיריית תל אביב לבקשת תרומה משום שהגדוד נחשב "תל אביבי" (יותר מ-90 אחוז הגיעו מתל אביב). ואכן העיר תל אביב תרמה אז 500 ל"י. עלות ההקמה הגיעה רק ל-4000 ל"י, הרבה פחות מההוצאה הצפויה. עלות נמוכה זו הושגה עקב תרומות, אי-לקיחת משכורות של אדריכלים, וכן עקב העובדה שלוחות הנחושת כולם נתרמו על-ידי אב שכול וסולל בונה סייע בעבודות. הוועדה סיכמה את עבודתה שהושלמה לאחר 3 שנים כהצלחה.

לטקס חניכת האנדרטה הייתה חשיבות מיוחדת - הבאת כל התהליכים לכדי סיום ופרסום דבר הקמתה בעיתונות ובציבור. הוועד המקים חש חובה קדושה לסיים את האנדרטה "ולמוסרה" להורים השכולים. מהלך הבנייה נתקל בקשיים, מחסור בחומרי גלם ובבטון. העיתונות התערבה וביקשה מהצבא והממשלה לסייע לסיום האנדרטה. סולל בונה הואשם בהשהיית תהליכי הבנייה ובסופו של דבר נקבע טקס הסרת הלוט ל-22 בנובמבר 1952. בטקס היו האלמנטים הקבועים שהלכו והתגבשו: קריאת יזכור, אל מלא רחמים, דקלום שירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו" וילדי קיבוץ דורות הניחו זרים כסמל לשיתופו של הדור הצעיר בסיפור הגבורה. בן-גוריון והרמטכ"ל יגאל ידין לא הגיעו לטקס והסיר את הלוט אלוף פיקוד הדרום דאז, משה צדוק. האחריות על החזקת האנדרטה והשלמת הגינון הוטלה על המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון. בשלב מסוים, באמצע שנות השבעים הועברה האחריות על תחזוקת האנדרטה לבית הספר האזורי במושב משען. ההורים מחו וצבי צור שהיה אז הרמטכ"ל השישי, מצא פתרון משולב להמשך האחזקה התקינה. למרות זאת עדיין לא נוצר הקשר לשילוב האנדרטה עם ימי הזיכרון ועם בתי הספר. בשנת 1954 הוחל בהשבעת טירוני גבעתי במתחם האנדרטה ובתי הספר החלו לשים פרחים באנדרטאות הגדולות בימי הזיכרון. העיתונות נענתה לאתגר והרחיבה תוך ציון העובדה שגלעד זה הוא הגלעד הגדודי הראשון שהוקם לאחר המלחמה.

העיתונות הישראלית עקבה אחרי מפעלי ההנצחה ודרבנה את ההורים השכולים וצה"ל להציב יד ושם לכל החללים. האנדרטה בחוליקאת זכתה לשבחים והעיתונות (דבר השבוע 1953) הביאה אותה כדוגמה טובה: "דוגמה אופיינית היא אנדרטה של לוחמי גדוד מפואר שלחם בגבורה בכל קרבות הדרום. ותיקי גדוד זה הקימו מגע עם הורי חללי הגדוד ועשו יחד מאמצים בלתי פוסקים שנמשכו 3 שנים ושרק לאחריהן...להקים ליד משלט חוליקאת לשעבר, מצבת זיכרון שהיא כבוד לנופלים מזה וכבוד למקימיה מזה". מצד שני הופיעו בעיתונות מאמרי ביקורת על שלא נוצר קשר בין האנדרטה לנוף, ליישובים סביב ובמיוחד לא נוצר קשר עם הנוער. כך נשכחו גדודים אחרים מהחטיבה ואף סיירת "שועלי שמשון". בשלהי שנות החמישים החלה להיווצר מסורת יפה בה משביעים את טירוני הגדוד והחטיבה לאחר גיוסם ואף נוספו קטעי נגינה וקריאה. בשנת 1961 לדוגמה, נערך במקום הכינוס הרביעי של גדוד 54 ונכח במקום הרמטכ"ל צבי צור. אתר האנדרטה שולב בסיורים וטיולים של בתי ספר ומטיילים. תלמידים מהצפון בדרכם לנגב עצרו לידה וכיבדו את הנופלים ברגעי התייחדות. לאנדרטה הייתה זכות ראשונים. בשנת 1952 נחנכה מול ג'וליס אנדרטה 132 חללי גדוד 53 של גבעתי. האנדרטה הייתה פשוטה והסתפקה בגוש סלע גדול שיותר מאוחר נחרטו בו שמות החללים. בשנת 1971 נחנכה אנדרטת גד' 52 שלחם יחד עם גד' 54 על משלטי חוליקאת. המשך ההנצחה היה בשנת 1991 עת נחנך במצודת יואב אתר הזיכרון המרכזי של חטיבת גבעתי. הפרק העוקב בספרו עזריהו נקרא - מגדלי מים בנוף הזיכרון: נגבה, יד-מרדכי ובארות יצחק. בשל מסגרת הפוסט הצרה, לא נוכל לדון בו אך הוא בהחלט מהווה מעבר מנוף הזיכרון לפריטים המרכזיים שיוצרים נוף מעין זה כמו מגדל מים, מבני ביטחון, בתי עלמין, ועוד.

הספר נקרא בשטף, מעניין וממוסמך. מלבד התזה העיקרית הביא החוקר פרטים רבים הקשורים בוועדות, ביוזמים, בהורים השכולים, בוועד למען הנצחת החייל וצילומי מכתבים ופרוטוקולים הקשורים בעניין. וכמובן, יש לקרוא את האפילוג של עזריהו המנסה להזכיר גם כישלונות וציפיות שלא הוגשמו במפעלי ההנצחה. עם זאת הקורא נשאר בתום הקריאה עם מספר תהיות שיש לבודקן שנית בעיקר במבט לאחור. הניסיון של עזריהו לחדש ולראות בנוף - "נוף זוכר", הוא בעיקרו אקדמי והיום, בדיעבד הנוף השתנה, הדרכים הוזזו, והידע לגבי הנגב לאלה היורדים לטייל בו - נמצא במכשירים הדיגיטליים. על-אף שהאנדרטאות של הגדודים והחטיבה מרוכזים בתחום צר (סביבות ג'וליס-נגבה) לא נוצר מרחב זיכרון ייחודי שם ועיקר הכובד עבר למשטרת יואב. עזריהו היטיב לתאר את הקשר בין ההורים השכולים לצבא, לוותיקי הגדוד וליוזמי האנדרטה והראה את התנגשות הרצונות והציפיות ביניהם. בעשרות השנים נכנסו נוהגים מחייבים בצה"ל ומעורבות ההורים בהנצחת בניהם היא שונה לגמרי ואין בה כדי להשפיע על הנוהג והנוהל. בניית הכבישים המהירים דחקו את האנדרטאות לשוליים ומידת אחזקתן לא תמיד עומדת ברמה הנדרשת. העובדה שהאנדרטה אין בה פריטים אינטר-אקטיביים שהמבקר יכול להפעילן - מורידה אף היא את יכולתן להשפיע על מסלול הטיול או הביקור. בנוסף, נראה שבמהלך השנים שעברו מאז המלחמה, קמו מתנגדים רבים (אולי אף בהשפעת הדת היהודית) שלא ראו באבן דוממת (פסל) הנצחה ראויה וחיפשו דרכים להעביר את המיתוס של מעטים מול רבים, של הקרבה וגבורה דרך אמצעים אחרים כמו: סרטים, הרצאות, רשתות חברתיות, ספרות, שירה, פיסול, ציור ועיסוק אקדמאי במיתוס ובנרטיבים השונים: היהודי והערבי לגבי מלחמת העצמאות. כמי שעסק בהוראה שנים רבות נתקלתי בתופעה שהתלמידים אינם קשובים לתכנים אותם "משדרת" האנדרטה ובמקרים רבים אף נמנעים מלשמוע את הסיפור הנשמע להם מרוחק, והנמסר להם בדרך המחייבת מאמץ רגשי ואינטלקטואלי מסוים. ועם כל זאת: רוצו לקרוא.