מי שעיניים בראשו מבין ששיטת הסניוריטי בבחירת נשיא בית המשפט העליון בישראל, מכוונת לאפשר ל"מועצת החכמים" של המוסד - בפועל או בדימוס - לנהל ולכוון את הרכבו ואת מנועי האינוס הלאומי הקולקטיבי שמפעילה מערכת זו. ככל שבית המשפט מרחיב בשרירות לב את מוטת השליטה הציבורית שלו, כך מחמירה והולכת הדיקטטורה השיפוטית בישראל. נשיא בית המשפט, על-פי החוקים הקיימים מכהן מיום היבחרו ועד למועד-פרישתו. כנשיא הוא מופקד על ניהול הכוונת והטמעת האידאולוגיה הקיבוצית של תורת ברק בפעולת המוסד. עניין זה לא הובן כראוי ע"י הימין בקדנציות המוקדמות של נתניהו, אך הובן היטב לאחר בחירות 1 בנוב' 2022. אלא שחייבים להודות שבמניפולציה הפנים-פוליטית שאופיינה ע"י פעילות תנועת האנרכיה בחודשים האחרונים - ארגון, עוצמה, משאבים, שטיפת-מוח, הסברה ותעמולה וניהול שוטף, הוברר היטב שהמחתרת האוליגרכית הפוסט-ציונית הכינה את המאבק טוב בהרבה מהימין. גם כשהיה ברור שמתפתח כאן מאבק עקרוני על דמותה של מדינת היהודים ואופיה, עדיין עסקו "פרנסי הקהילה בימין בהבלים אישיים ולקיטת ספיחים סחישים של תקציב המדינה, ולא במאבק העיקרי על הגמוניה פוליטית. לכן, בטרם אמשיך אדגיש זאת פעם נוספת, איננו נמצאים עוד במאבק פוליטי פנימי על קואליציה כזו או אחרת. אנו במאבק לאומי על הגמוניה שלטונית במדינת היהודים, על אופיה ועל מהותה. לפי מה שהוכח בחודשים האחרונים, חולשה או כשלון במאבק זה יהיו "בכיה לדורות" ואולי אף סופה של מדינת היהודים ככזו. המהלכים שבצעה אסכולת ברק בחצי היובל האחרון, הקנו לה יתרון מעשי ברמת השליטה של בג"ץ במדינה וניטרול הרשויות האחרות. לצד שטיפת מוח אידאולוגית באמצעות תקשורת מגויסת שעיקרה פוסט ציונות, פוסט לאומיות, שנאת היהדות ואחיזה שלטונית חזקה ברוב מוקדי בכוח במדינה. לימין נותר רק כלי משמעותי אחד, ובחלק אחד שלו הוא איננו מצטיין בתכנון ועשייה - שליטה ברחובות. אם ישליך יהבו על "מלחמת הפגנות", יכשל במערכה. עליו לנצל את הרוב האזרחי הלא גדול יחסית שיש לו במדינה, כפי שהשתקף בבחירות האחרונות (64 מנדטים מתוך 120; 53.33%) בכדי לקדם תהליכים רצויים ולעצור תהליכים בלתי-רצויים. עליו לעשות בדק בית במפלגות המרכיבות את הקואליציה לנהל מסע הסברה בין תומכיהן ולהכינם למאבקים עתידיים, שכאשר יגיעו לא יהיה לעיל ידו של הימין להתחיל אז בחינות תומכיו להתנהלות פוליטית מפנימית קונסטרוקטיבית. לשם כך עליו לחזק את מעמד הכנסת, אפילו במחיר משבר משילות ושיבושי-רחוב קשים, מפני שאם תצלח הקנוניה לסרס את מעמד הכנסת שאותה מבקשים להפעיל בבג"ץ ביטול "פיסקת עילת הסבירות" (בחוק יסוד השיפוט),¹ יאבד את הכלי העיקרי שלו למאבק בניסיון להשתלטות דיקטטורית של אבירי האנרכיה על השלטון במדינה. (פיסקת "עילת הסבירות" שייכת למשפט המינהלי ועוסקת לכאורה בחופש הפעולה של רשויות השלטון במסגרת "מתחם הסבירות". אלא שמסתבר שהיא חלה על שתיים מתוך שלוש הרשויות, אך איננה חלה על הרשות השופטת, שהפכה אותה דה-פקטו לטכניקה לשינוי לפרשנות משלה של החוק ורצון המחוקק, כפוף להשקפת עולם ודעות מי שאינם מופקדים על-פי החוק על העשייה הציבורית האופרטיבית. כמעט כל מה שעושה הממשלה הוא מעשה מינהלי, שירותי או נוהלי. לרוב קיים צורך להשתמש בידע מדעי, או בנתונים עובדתיים ובשיקולים של הערכת ערכם או תרומתם למעשה הנדון. אין במעשה זה, למעט כאר עוסקים במשפט טהור שום יתרון יחסי לשופט על פני עובד ציבור מיומן המופקד על העשייה. למשל, בתחומי צבא, הנדסה, מדע, אבל גם בתחום מדעי הכלכלה הנפש וההוראה - אין שום יתרון יחסי לשופט על פני מומחים לנושא או מנהלים בעלי ניסיון. בכל מקרה פיסקת הסבירות חייבת להיות קשיחה משום שבהסתמך עליה ובאמצעות הטענה המופרכת מיסודה ונסמכת אליה לרוב, לפיה פסיקת בג"ץ גוברת תמיד על חוק המדינה (ועתה אולי גם על חוק-יסוד),פסיקת בג"ץ הופכת למעשה לחקיקה ולהתערבות גסה במעשיהן של הרשויות האחרות בממשל הדמוקרטי. המשלים הקונספטואלי של מחשבה זו הוא שחייבים לעצור תודעתית ומעשית את הניסיון לטשטש את מהות מושג הדמוקרטיה, ולהחליפו ב"טכניקה" משופרת כביכול של שמירה על זכויות הפרט, כביטוי למהות הדמוקרטיה. זה כמובן שקר גס אותו מנסים להסוות אבירי הדיקטטורה השיפוטית ע"י הבלעת העובדה של מעשיהם נובעים ומתאפשרים מעצם העובדה שהמשטר הישראלי הוא דמוקרטי, לרבות עניין השמירה על זכויות הפרט, אולם מראית העין אינה הדמוקרטיה עצמה. דמוקרטיה בהגדרתה הבסיסית היא שלטון העם. העם הוא הריבון ומשמעות הדבר היא שהעם הוא מקור הסמכות לחוקק חוקים ולאכוף אותם. בכדי להפוך את העיקרון לדרך חיים מעשית, מפרידה הדמוקרטיה את העקרון הבסיסי לדרך יישומית בת שלושה מרכיבים: רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת. הרעיון הבסיסי הוא יצירת יעילות ובקרה הדדית בין הרשויות וחלוקת העוצמה האבסולוטית של מקור השלטון בין רשויות שונות ע"י חקיקה כך שכ"א מהן עוסקת בעת ובעונה אחת בביצוע בתחום האחריות המוגדרת לה בחוק ובבקרה הדדית על הרשויות האחרות באמצעות מנגנונים מינהליים מסוגים שונים. מקור הסמכות הוא הריבון והגורם המתרגם סמכות זו בפועל לחוקים הוא הכנסת, אשר נבחרת ע"י כלל ציבור האזרחים במדינה. בהפיכה המשפטית של ברק, שממנה הגענו לתנועת האנרכיה בגלל רשלנות ניהולית ופוליטית, בעיקר של הכנסת, ביקשה הרשות השופטת לשנות סדרי בראשית באמצעות פסיקות משפטיות פרשניות "תלויות באוויר" (פסיקות שמקורן בדעות שופטי בג"ץ אך הן אינן מגובות במפורש בחוקים של הכנסת). מערכת המשפט חוללה מערכת נורמות חדשה שבה באמצעות תקדימים פסיקתיים הופכת היא את חקיקת הכנסת "לאות שקופה" ומחליפה אותה כהליך הקובע בניהול המדינה. זו חשיבה אנטי דמוקרטית מפני שהיא מוציאה ממעגל ההשפעה הפוליטית את רובו המכריע של הציבור וכך הופכת לבלתי-דמוקרטית. ומפני שאיננה דמוקרטית, היא בהכרח הופכת לדיקטטורה אוליגרכית. התהליכים שבושלו בכדי להשיג בהדרגה (טכניקה נבונה יש לומר אך לא צודקת) את עליונות המשפט על הדמוקרטיה, עוברים דרך מבנה מערכת המשפט, הגדרת התפקידים העיקריים בה, שיטות הניהול, וכללי המינוי והפיטורין של בעלי תפקידים בזרוע השיפוטית. המוסד החשוב ביותר וגולת הכותרת של רשות זו הוא בית המשפט העליון המכונה לרוב בג"ץ, (בית דין גבוה לצדק, שכבר מזמן יש בו הרבה מאוד דעות ומעט מאוד צדק). לבחירת השופטים לבג"ץ, משך שירותם בו, מספר השופטים איכות הייצוג שלהם את הדעות בציבור הישראלי, השקפותיהם האידאולוגיות של השופטים והמניפולציות הפנימיות שמבצעים נשיאי בית המשפט בקביעת הרכבים לדיון בנושאים שונים במטרה להגיע לתוצאות רצויות להם או להשקפה שהם מייצגים - לכל אלה השלכות מכריעות על תפקוד בג"ץ, ומפני שמקובל שבהליכים נורמטיביים פסיקות בג"ץ הן צו-ביצוע, השלכות אלה הן אחת הנורמות הקריטיות בעיצוב אופי המדינה, המשטר בה ואיכות החיים הפרטיים. בראש בית המשפט עומד שופט מכהן שעל-פי הנוהל הקיים כיום נבחר בשיטה המכונה "שיטת הסניוריטי", כלומר כאשר הנשיא המכהן פורש, מתמנה במקומו אוטומטית השופט הוותיק ביותר בהרכב הקיים של בית המשפט. לכאורה שיטה טבעית, פשוטה לביצוע, נוחה ליישום - אבל רעה והרסנית. משקלו של הנשיא בבית המשפט העליון ומשקלו של בית המשפט בניהול השוטף של המדינה הם עצומים. מאידך-גיסא, עניין המקריות בבחירה דמוקרטית רגילה, עניין תיקונים שניתן לעשות בשיטות עבודה כאשר מחליפים אסכולות ניהול והשקפה, השפעה על הרכב בית המשפט עצמו בגלל השיטה הקיימת בה שופטים מכהנים בוחרים שופטים חדשים ובבחירה זו עשויים לפזול לעבר כהונת הנשיא הבא או הבא- אחריו יוצרת בבית המשפט העליון מציאות של שמרנות המגמה ורוח העשייה, כפי שקורה ב-25 השנים האחרונות. כלומר כרך שליטתם על הרכב בית המשפט ונשיאו מנהלים שופטי בג"ץ בפועל את המדינה כרצונם ומבטלים דה-פקטו את הדמוקרטיה ואת השפעת הכנסת - נציגת הציבור. המצב מחמיר הרבה יותר כאשר בית המשפט נוטל לעצמו חופש לבטל חוקים של הכנסת או לעצור חד-צדדית תהליכים שמבצעות רשויות ממשל אחרות בטענות מסוגה של "עילת הסבירות", אנו מגיעים בהדרגה אך בוודאות גמורה למציאות של הרס הדמוקרטיה: - הציבור עקרונית הוא ריבון, אך בפועל הוא עבד לגחמות שופטי בית המשפט העליון; זו מציאות בלתי-נסבלת. על כן חייבים לשנות בדרכים מגוונות את השליטה האבסולוטית של מערכת המשפט במדינה ולהחזירה לממדיה הנכונים כרשות שופטת - עצמאית אבל גם מניחה עצמאות מירבית לפעולת הרשויות האחרות. אין ספק שיש לאסור על רשות זו לפסול חוקים אבל בהחלט מותר לה לבקרם מקצועית. ביקורת שיפוטית חייבת להיות מעוגנת בחוק כתוב ומפורש ונגזרת אך ורק ממנו ולא משום סעיפים אמורפיים ומניפולטיביים. תפקידה של מערכת המשפט הוא ליישב סכסוכים בדרכי שלום ובתהליכים המושתתים על משפט הוגן, עמידה שוות זכויות בפני בית המשפט ובכפיפות לחוק ולרוח המחוקק. אחד המהלכים החשובים, ולכן סביבו נסב גם המאבק הנוכחי בין הדמוקרטיה האמיתית לדיקטטורה השיפוטית הוא שינוי הוועדה לבחירת שופטים, הוצאת השופטים המכהנים מהרכבה והחלפתם בנציגים מקצועיים, ציבוריים ופוליטיים המייצגים את הציבור, הוצאת נציגי לשכת עורכי הדין מהוועדה, מפני שביניהם לבין השופטים קיים חשש חמור לניגוד עניינים מהותי ושינוי דרך בחירתו של נשיא בית המשפט העליון. שינויים אלה יובילו או חייבים להוביל לשינויים נוספים במערכת המשפט וביחסים בין רשויות השלטון תוך שמירה קפדנית על הדמוקרטיה האמיתית, (לרבות הקשחת הגמישות לביצוע שינויים בחוקי היסוד לצרכים מקויים חולפים). הייתי מעדיף שבחירת השופטים לבג"ץ לרבות בחירת הנשיא יעשו ע"י מליאת הכנסת ברוב מיוחס, לאחר שעברו מיון מוקדם של משרד המשפטים והנשיא המכהן של בית המשפט העליון. לדידי יש להגדיל את מספר השופטים בעליון ל-18, לבחור הרכבים באמצעות הגרלה, ולהגביל את משך הכהונה של שופטים עליונים ל-10 שנים. שינויים אלה לאחר שיסוכמו בהליך שקול וזהיר בפורומים הנכונים ובכללם וועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, יבואו לכלל ביטוי בעידכון חוקי היסוד הנוגעים ויהיו לחלק מ"חוקה בהתהוות" עד אשר תוקם תמונה מחדש אסיפה מכוננת שתכין חוקה לישראל, שתשמר אותה כפי שהתכוונו מייסדיה כמדינה יהודית ודמוקרטית. את המאבק באיומי גורמי חוץ משפטיים נגד אזרחים ישראלים - כאלה שמשרתים בצבא וכאלה שאינן משרתים - יש להחזיר לרשות האזרחית בישראל. הרשות הצבאית תעסוק אך ורק בנושאי-פנים, בכדי להבטיח שתישאר תמיד רשות מקומית הפועלת לטובת המדינה ולא שליחתם של גורמים זרים המייצגת אותם גם פוליטית.