בשנים הראשונות להקמת מדינת ישראל החל גל עלייה גדול של יהודים לארץ. בעקבות זאת נוצרה בעיה של שילוב, קליטה ומציאת תעסוקה לעולים החדשים. בהתאם לרעיון של לוי אשכול, הוחלט באביב 1950 להוציא עולים ממחנות העולים ולשכנם בארץ במחנות מעבר. בעידוד משרד העבודה, החלה מחלקת הקליטה של הסוכנות להוציא אלפי משפחות עולים מהמחנות ופיזרה אותם במחנות המעבר השונים ברחבי הארץ עד בניית שיכונים בשבילם. המדיניות הזמנית של פיזור העולים בארץ התבססה על עקרון הזמינות: יש לענות על צו השעה. רוב העולים החדשים התעקשו לגור במרכז ורק מיעוטם הופנה לעיירות הפיתוח בדרום.
הזמינות כללה גם את תעשיית הטקסטיל, הזולה בהשקעה והעתירה בעבודה, שהתרכזה בנגב. בבאר שבע הוקמו יותר מעברות מאשר בתל אביב, שכן תל אביב התנגדה להקים מעברות בשטחה, ואילו דוד טוביהו, לימים ראש עיריית באר שבע, הבין שפיתוח באר שבע מותנה ביישובה בעולים חדשים, שהם כחומר ביד היוצר. לא היה לו ספק שאת הנגב יבנו עולים חדשים, דווקא משום שאין להם בית אחר. בהתאם למדיניות זו, ביוני 1950 קיבל ראש עיריית באר שבע, דוד טוביהו, מכתב שבו נאמר שמחלקת הקליטה של הסוכנות תקים מחנה עבודה לשיכון הזמני של 650 משפחות עולים. מחלקת הקליטה שלחה נציג מיוחד שידאג להקמת המחנה. למעשה הוקמו שני מחנות אוהלים בעלי אופי עירוני, מעברה א' ומעברה ב'. תושבי המעברה הורכבו בעיקר מתושבי מחנות העולים באר יעקב, בית ליד ופרדס חנה.
המגורים בשתי המעברות היו באוהלים, פחונים, בדונים וצריפי עץ. הצריפים היו מורכבים מחדר שינה אחד וסלון שבהם היו שולחן מרובע קטן ומיטות ברזל שעליהן מזרנים ושמיכות. בצריף היה כיור במטבח שבו היו מים זורמים. בתחילה לא היו כבישים פנימיים, הביוב זרם בתעלה פתוחה בתוך המחנה והוצאת האשפה הייתה פעמיים בשבוע. מקלחות ושירותים היו ציבוריים. מבחינה רפואית, הייתה מרפאה עם מצבת כוח אדם חסרה. היו מעט רופאים ואחיות והיה גם מחסור במיטות וחדרי טיפול. בשנים הראשונות של המעברה דווחו מקרים רבים של מחלות הגזזת והגרענת. הגזזת לא טופלה, אבל בגרענת כן היה טיפול חלקי.
מבחינה חינוכית, 20% מאוכלוסיית הילדים לא הלכו למוסדות הלימוד השונים בגלל בעיית לבוש והזנחה, וב-1951 היו עדויות על ילדים עזובים ומוזנחים שהלכו חצי עירומים במעברה ולא הופיעו ללימודים. מאוחר יותר הוקמו במעברה בית תינוקות מטעם ויצו, גן ילדים מטעם ארגון אימהות עובדות לצד תחנת "טיפת חלב" ופעוטון מטעם "הדסה" ולשכת הסעד.
ב-1955 הקימה המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית מועדון במעברה ובכך יצרה מסגרת חינוכית-תרבותית בה הילדים יוכלו לבלות את שעותיהם הפנויות באווירה תרבותית-חברתית בהשגחת מדריכים. המועדון היה פתוח כל השבוע בשעות אחר-הצהריים, ובמסגרת השהיה במועדון בני הנוער יכלו לקרוא, לשחק, לעסוק במלאכת יד, לרקוד, לשיר ולהכין שיעורי בית. לחינוך הבנות שבאו למועדון הוקמו מקהלות, קבוצות ריקוד וחוגים שונים. שירותים הכרחיים כמו אספקת מים וחשמל היו לקויים, דבר שהגביר את אי-הסדר והמהומות במעברות.
מספר בעיות נוצרו לדרי המעברה. בחורף, התושבים נאבקו במי השיטפונות ששטפו את האוהלים. ילדים הלכו לאיבוד כי הם התקשו למצוא את אוהלם בסבך האוהלים. במעברה היו בעיות של מסתננים וגנבות שגרמו למתח. בעקבות בעיית הגנבות הייתה מחאה גדולה של התושבים, ולא פעם הם התקהלו ליד תחנת המשטרה. תפקיד ניהול המעברות היה בידי מחלקת הקליטה של הסוכנות. תפקודה של מחלקה זו היה לקוי וסבל מחילופי אנשים.
בתחילת שנת 1950 הוסכם שהסוכנות תקבל את האחריות על מתן שירותי סעד וחינוך למחנה העולים אך העירייה והסוכנות המשיכו לדון על האחריות על תשלום המים וענייני הבריאות. בסוף שנת 1950, העירייה התקשתה לספק את השירותים למעברה, בעיקר חשמל מים ושמירת הסדר הכללי. באחד המחנות היו התפרעויות, מקרים של דקירות סכין והלקאת פקידי המחנה. בגלל החוסר בשירותים השונים במחנה התעכבו הפעילויות הכלליות במחנה כמו הנחלת הלשון.
בינואר 1951 סוכם שיצומצם מנגנון הסוכנות במעברות והטיפול יועבר לידי הרשות המוניציפלית - באר שבע. חודש לאחר מכן, בפברואר 1951, התפרסם צו של הכנסת הקובע שהרשויות המקומיות הן האחראיות למתן השירותים המוניציפליים למעברות, מחנות העבודה ושכונות המעבר. באביב 1951, תחום השיפוט של העיירה באר שבע הוגדל ונקבע שהטיפול במעברה המונה כ-3,000 נפש הוא באחריותה. המצב השתפר אט אט. העולים באו ממדינות המוצא: רומניה, תימן, פרס, מרוקו, עירק, תוניס, אלג'יריה ועוד. אין ספק שהעולים יוצאי מרוקו היו העדה הבולטת במעברה והובילו מחאות ודרישות כלפי הסוכנות היהודית בשם כל מתגוררי המעברה.