באנו לאצטדיון בלומפילד מודאגים. כבר תשע (שבע?) שנים שהאדומים לא ניצחו אותנו, הצהובים, והרי יום אחד זה יקרה. החשש הזה מלווה אותנו מדרבי לדרבי. כבר כמה שנים. גם הלילה. ההתחלה אכן נראתה מאיימת. הפועל תל אביב הייתה נמרצת. מכבי תל אביב פיהקה. ואז החל המטר. בשלהי סוכות מתחילים ב"מוריד הגשם". השנה הקדמנו. שער. ועוד שער. ואפילו עוד אחד. חגגנו ארבעה - רעייתי דנה ואורי מרגלית ועוד דן גורביץ שנוכח בשבטנו - ועשינו זאת בשיר ובטירוף. ואז ההפסקה. דווקא לא נעימה. במקום לחגוג איש אחד צרח ככרוכיה נגד יציעי הפועל, שקהלם משתתף בהפגנות בכיכר קפלן. עוד ועוד ולא חדל, וכ-10 הצטרפו אליו, ודבריו היו ביוב לשוני אחד גדול נגד מרב מיכאלי (אולי מפני שאימה סוזי אוהדת מובהקת של הפועל?). הוא גם שלחנו איכשהו לגיהינום. אך כעסתי. מדוע? קודם כל מפני שגם ביציע של אוהדי מכבי היינו לא אחד ולא שניים המשתתפים בהפגנות; ובעיקר מפני שבעיניי המכביסט-הביביסט הזה שיבח את יריבינו מהיציע של הפועל שהם דמוקרטים וליברלים, שנפגשים עימנו בקפלן. כמו בלעם. בא לקלל ויצא מברך את האדומים. אחד התכופף לעברי ליד המעבר והכריז כי "רק ביבי". עוד שניים לא הסתפקו בו ואמרו לי כי "רק איתמר בן-גביר". אין כאן מקום לפוליטיקה. אבל אם כבר - אז כבר. יריב לוין הוא כנראה היחיד בצמרת הליכוד שאוהד את הפועל תל אביב. נעים לזכור. בליבי אני מאחל לו שהישגיו בפוליטיקה ידמו לאלה של קבוצתו האדומה. מזל שהמשחק התחדש. שער. עוד שער. 0:5 למכבי. תל אביב צהובה. הכי צהובה שאפשר להעלות על הדעת. תשע שנים של אושר צהוב. ומה שמעיב עליו במעט הוא שגם בפתיחת הדרבי הבא נחוש פרפור בבטן, שהנה חלפו כבר תשע שנים וחצי ופעם זה יקרה שהם ינצחו. כפי שהסבירה רעייתי דנה, שהמתח הזה אינו בריא למי שיש לו בעיות בכלי הדם בלב. וההדתה? והקרב על הכיכר? בפוסט הבא. הניחו לנו ליהנות כמה שעות מן הענן הצהוב הפרוש בשמי העיר הליברלית והציונית והייחודית הזאת. זה צהוב ההולך ומתעבה. ובהזדמנות זו - שאפו לערן זהבי. החל מהלילה הוא אלוף כובשי השערים בתולדות הדרבי התל אביבי בזכות הגול (הרביעי) שהבקיע.