Yesterday, December 7, 1941, a date which will live in infamy, the United States of America was suddenly and deliberately attacked by naval and air forces of the Empire of Japan. במילים אלה פתח ביום למחרת נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט את נאומו בפני הקונגרס והאומה האמריקנית בעקבות התקפת יפן על נמל הצי בפרל הרבור, הוואי, שלאחריו היא נכנסה למלחמת העולם השנייה. 7 באוקטובר 2023 הוא התאריך לדראון עולם של מדינת ישראל. הוא לא דומה לשום תאריך אחר בתולדות המדינה. נכון, הופתענו ביום הכיפורים ב-1973 אבל לא אז ומעולם לא נכבשו ישובים בשטחה הריבוני כאשר גבולה נפרץ ללא קרב! כל מה שיקרה מעתה ואילך לא ימחה מהזיכרון הלאומי את יום שמחת התורה הזה בדומה ליום הכיפורים ההוא. מספרי הנרצחים, הפצועים, הנעדרים והשבויים המלווים בסיפורי הניצולים והתמונות, משרטטים את ההיסטוריה של עם ישראל בזעיר אנפין לאורך הדורות: כך דכאו הרומאים את המרד הגדול לקראת חורבן הבית השני; הנצורים בממדי"ם בעוטף עזה דומים ליהודים שהסתתרו בבונקרים במרד גטו ורשה מצפים לגורלם; מלחמתן של כתות הכוננות מזכירה את מלחמתם של מגיני יישובי הספר במלחמת העצמאות; וההליכה בשבי מעלה את זיכרון הישובים שנפלו אז. מספר הנרצחים ביום אחד משתווה למספרים בפוגרומים הגדולים והשואה - בימים הרחוקים שלא הייתה לנו מדינה! השיעור המיידי של המלחמה הוא ברור: התנפצות של אמרות חלולות על כך שהחמאס הוא נכס ועבאס הוא נטל; שנסראללה מסתתר כל השנים בבונקר ובאותה נשימה מזכירים כי יש לו מאות אלפי טילים ורקטות ולכן במשך חודשים לא מסלקים אוהל בודד שהציב בשטח שלנו; ונזכור את דברי הרהב על אירן שתוכנם לא השתנה במהלך השנים למרות מציאות משתנה בה היא הפכה למדינת סף גרעינית למרות הסנקציות והאיומים עליה. ולא מיותר להזכיר כי גם לפני מלחמת 1973 היו בין מנהיגינו שציירו את ישראל כמעצמה היחידה בין נהרות הנילוס הפרת והחידקל. למרבה הצער מנהיגי המדינה לדורותיהם התרגלו לבשם את האזרחים בתובנות עם ניחוחות מרגיעים: היותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, מדינה חופשית, חזקה ומפותחת שגאוותה על היותה סטארט-אפ ניישן מזה ורמת חיים שאזרחיה מתברכים בה, מזה. את העובדה שלצדנו שכנים הזוממים את רעתנו טיאטו מתחת לשטיח עליו דרכו לימים עם הסכמי אברהם ונפנפו בתקוות להסכם דומה עם סעודיה. נראה כי מה שקורה לנו היום אלה היו סמי הרדמה בניחוח של בושם. כמעט בלתי נתפס כיצד ההספד ההיסטורי של משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז, ב-30 באפריל 1956, נשמע כאילו נאמר בימים אלה. מאז ועד עצם היום הזה נדמה כי נכנסנו ויצאנו מעזה אבל היא לא עזבה אותנו. הייתה הזדמנות אחת להיפטר ממנה כאשר מנחם בגין חתם על הסכם השלום עם אנוואר סאדאת. בעוד שעל שטח קטנטן בטאבה התקיימה בוררות של חודשים בסופה ישראל נאלצה לוותר עליה למצרים, על רצועת עזה לא היה ויכוח: סאדאת לא דרש אותה ובגין חשב על הגבול ההיסטורי של ארץ ישראל בה נכללה הרצועה של היום. הקמת היישובים בגוש-קטיף נגזרה מהחשיבה הזו בלא לשקול את העובדה שעל שטח של 365 קמ"ר חיו כבר אז למעלה ממיליון אנשים, שבלשונו של דיין אסור היה להימנע "מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו". אמריקה התאוששה מיד לאחר טראומת פרל הארבור והפכה את הכשלון לנצחון מלחמתי מכריע. האויב הפך לידיד. את הטראומה שלנו נישא הרבה זמן, כנראה לעד, ללא קשר לתוצאות של המלחמה בה אנו מצויים כי האויב שלנו חי בקרבנו וככזה הוא מקור תמידי לצרות. הטראומה נעוצה בעובדה כי האסון של 7 באוקטובר 2023 מגולם בהכרה כי כאן הופר החוזה הבלתי כתוב בין המדינה לאזרחיה בו היא מתחייבת להגן ולשמור על חייהם בטוב וברע.