6 ימים אחרי. 300,000 חיילים גויסו. מתחו את הצבא עד לקצה בצפון ובדרום. מהאוויר מרעישים ללא הפסקה את הרצועה. נושאת המטוסים ג'רלד פורד כבר במימי הים התיכון. הנשיא ביידן בנאום ציוני שלא היה מבייש מנהיג ישראלי (אם רק היה כזה). וצה"ל עוד לא מנצח. המוראל הלאומי נע בין מוטיבציה אדירה המונעת מנקמה והתגייסות של החברה האזרחית לסייע ללוחמים לבין דיפרסיה (בצדק!) לנוכח התמונות שמתגלות. הזוועה לא ניתנת לתיאור במילים. וצה"ל? עוד לא מנצח. את האשראי הבינלאומי אסור לבזבז הפעם, כפי שעשו ב-2008 בעופרת יצוקה. העולם הערבי שותק. ערביי ישראל בבתים. הגדה המערבית שקטה באופן יחסי. האירוע הוא בדרום. רק שם. האמריקנים ירתיעו בשבילנו את חיזבאללה. וצה"ל? עוד לא מנצח.
שאלה או הרהור: האם יש כאן מישהו שלא רוצה שצה"ל ינצח? האם המושג ניצחון הוגדר על-ידי ממשלת ישראל והעומד בראשה? ניצחון במלחמה מוגדר בארבע רמות: טקטי (השתלטות על נכסים); אופרטיבי (עמידה ביעדים שהוגדרו); אסטרטגי (משנה את פני הזירה בין היריבים); ומערכתי (משפיע על היריבים בזירות קרובות ורחוקות, בתקשורת, בכלכלה וכך הלאה). מהו הניצחון שאליו חותרת ממשלת ישראל? להשמיד את חמאס? יש לי חדשות: אין דרך להשמיד רעיון. רק תשתיות ויכולות. מוסדות ומתקנים. ואנשים. לכל אלו יש תחליף. יבואו אחרים. הרעיון יישאר.
ממשלת ישראל נמנעת בקביעות מהכרעה צבאית או מדינית בזירה הפלשתינית. נתניהו חלם על מזרח תיכון חדש של שלום ונורמילזציה מעל ראשי הפלשתינים. עכשיו יש לו הזדמנות - אולי בלתי חוזרת - להגדיר ניצחון ולהשיג אותו. כדאי שבסיום המערכה (המדממת) יהיה הסדר מדיני. כלשהו. האופציות שיש לנתניהו כרגע הן שתיים: האחת - מיטוט שלטון חמאס (טרם הוגדר כמטרה) ולאחריו החזרת השליטה על רצועת עזה לישראל או לרשות הפלשתינית. לא יהיה גורם ערבי או בינלאומי שיתנדב לקחת את זה (וזה כשל של נתניהו מול מדינות המפרץ במסגרת הסכמי אברהם. הוא היה חייב לרתום אותם לפתרון בחזית הדרומית). האופציה השנייה היא שנתניהו עוצר אחרי שהוא מתרשם שהניצחון - לפי הבנתו - הושג. הטקטי והאופרטיבי. לא האסטרטגי. ודאי לא המערכתי.
ההיסטוריה מלמדת שנתניהו נמנע מהכרעות ברורות בזירה הפלשתינית. "שקט ייענה בשקט" היא התכלית המדינית מאז 2009 (ההבטחה שלו למוטט את שלטון חמאס מאפריל 2009 מעולם לא קוימה). זו גם הסיבה שישראל אינה יוזמת והיא מתויגת כשחקן סטטוס-קוו שאינו רוצה לשנות את הזירה שמאפייניה הם: שקט ביטחוני ככל שניתן, בידול בין הרצועה לגדה המערבית ואי חתירה להסדר מדיני. בצד השני של הגבול הדרומי שולטת תנועה דתית-לאומית, המבקשת לשנות את פני האזור. היא המתינה לשעת כושר מבצעית ופתחה במערכה לשחרור פלשתין. במודיעין זה נקרא זיהוי כוונות ויכולות של היריב. עכשיו זו שעת ההכרעה. אסור לתת למישהו, בכיר ככל שיהיה, למנוע מצה"ל לנצח. מדוע? כי אם לא ננצח - צבאית ומדינית עכשיו - המערכה הבאה תהיה בשכונות של אשקלון.