ובכן, הגענו לסיבוב השני של מלחמת השחרור שהתאחר מאוד משום שישראל השכילה לדחות את הקץ במספר יוזמות צבאיות מוקדמות דוגמת "מבצע סיני", מלחמת ששת הימים, מלחמת יום-הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה. אעל-פי שרובן של מלחמות אלה מלבד מלחמת ששת הימים נוהלו במספר חזיתות במקביל, כולן נוהלו במרחק ניכר ממרכזי האוכלוסייה והכלכלה הישראלים. הטמטום האסטרטגי הישראלי החל במלחמת לבנון הראשונה, כאשר השמאל הישראלי שכח שלתורת המלחמה חוקים משלה ואם יוצאים למלחמה, חייבים להתנהל על פיהם ולנצלם ניצול מיטבי. אם אין עושים כן, מתארכת המלחמה ומתנקמת במי שמנהל אותה על-פי כללי בית הדין לצדק של הכנסייה - למעשה, של כל הכנסיות "המתקדמות" - דתיות וחילוניות כאחד. מלחמה חייבת להיות ממוקדת-מטרה, ממוקדת הישגים, תוקפנית, מהירה ומוחצת. במציאות אסטרטגית נוסח ישראל עליה להיות קצרה ככל האפשר ולהתנהל בשטחו של האויב (זו הייתה הדוקטרינה של בן-גוריון, וזו הייתה האסטרטגיה שהופעלה בכל המלחמות מהן לא יצאה ישראל כשידיה על ראשה).
בימים אלה נכנסנו לסיבוב נוסף של מלחמה, שנתוני הפתיחה שלה דומים לאלה של מלחמת השחרור (סביב גבולות הריבונות שלנו) ומטרות האויב בה דומות - התשה והשמדה. סביר להניח שזו הייתה מטרת היסוד של מהלך החמאס ביישובי עוטף עזה. חמאס לא פעל כאן כגורם צבאי יחיד, אלא כחלק ממערך כללי שחלקו ממוקם לאורך גבולות ישראל וחלקו מנמצא בתוך גבולות אלה. עד לעשור האחרון היו הפעולות "הבלתי סדירות של אירגוני הטרור בתוך ישראל ומחוצה לה ובסמוך לגבולותיה מונחים על-ידי הנהגות מקומיות מסוגים שונים. הפעם אנו עומדים מול הנהגה מדינתית אירנית שמממנת, מאמנת, תומכת, מתספקת, מנווטת ומתאמת את הפעולות. מעולם בעבר לא עמדה ישראל במצב כזה אפילו לא בימי נוכחותה המובהקת של בריה"מ באזור.
חייבים להבין עניין נוסף, מצרים (בין היתר על-רקע רצח הישראלים בה שלשום) ובמיוחד ירדן הן מדינות שככאלה חיות בשלום פורמלי עם ישראל. ירדן - מפני שחששה מישראל ומצרים - מפני שחששה לאבד פעם נוספת ולצמיתות, את סיני ואולי גם את כושר השימוש בתעלת סואץ. החסות האירנית מאיינת פחדים אלה במידה רבה והשאלה האמיתית הפעם הופכת להיות האם תתפתה מי מהן לפעול נגד ישראל בחסות או תמיכת אירן, בראש וראשונה מכוונים הדברים לירדן. על ישראל להתכונן לכך שאירן איימה כבר על ירדן באפשרות שתשגר כוחות "נומידיים"
1 לעברה מעירק וסוריה ותפיל בה את המשטר, ואיום ישיר או מרומז זה מכוון את צעדיה ועמודותיה של ירדן גם ברגעים אלה
2. אחרי מלחמת ששת הימים ובעקבות המכות שקיבלו המדינות הערביות שהשתתפו בה, לרבות ובראש וראשונה כיבוש שטחים גדולים בתחומי הריבונות שלהן (בראש וראשונה סיני), החליטו מדינות ערב לשנות אסטרטגיה והעבירו את האחריות למלחמה בישראל לפלשתינים ולארגונים איסלאמיים פונדמנטליסטיים אחרים שאמורים היו ליצוק במשותף את המציאות שתכריע את ישראל. סיום התהליך יכול היה לכלול חלוקת השטח של ישראל "הכבושה" (או המפורקת תוך כדי תהליך) בין המדינות השכנות - בעיקר מצרים, סוריה וירדן לרשות הפלשתינית, שאותה היו מסלקים במשותף מאוחר יותר ומשלימים את תהליך החלוקה. רעיונות אלה עודם בתוקף, אלא שהפעם נמצאת במשחק גם המדינה החזקה ביותר באזור - אירן. "החיים אינם פיקניק" ואינם מתנהלים בדיוק לפי התכנונים המוקדמים, אבל תכנונים אלה הם היסוד המנחה את התהליכים גם עתה.
הרעיון של התמודדות רב חזיתית בארגון, ניהול ותמיכה אירנית שעליו דובר בישראל בשנים האחרונות - שריר וקיים, ולהערכתי מתבצע כבר עתה בחלקו הראשוני. פעולת חמאס נועדה לבחון את תגובות ישראל בטרם יוחלט אם ואיך להמשיך באופנסיבה - עצימות נמוכה לאורך זמן (קרי: מלחמת שחיקה) או עצימות גבוהה: ניסיון להגיע לשבירה לאומית ולהתקפלות. אם נכונה הנחה זו, חייבת ישראל לכלכל את מעשיה וכלל שיקוליה על-פי
המקרה הגרוע יותר, ולדעתי המקרה הגרוע לישראל הוא מלחמת שחיקה, גם בהתקיים תמיכה אמריקנית מסיבית. החברה הישראלית הגיעה בשנים האחרונות לקרע פנימי חמור מאוד. תנועת האנרכיה דרדרה את המצב עוד יותר והייתה בין הגורמים המדרבנים את אירן להתקדם. ישראל כיריבה שבולמת או מפריעה ומאיימת על תוכנית הגרעין, היא יריבה ישירה שיש להחלישה או לחסלה בטרם תפרוץ אירן לגרעין צבאי. השתלטות על המזרח התיכון היא מטרה לאומית אסטרטגית ואירן חותרת ברצינות למימושה. בנתונים אלה מתרחש להוותנו אירוע שמחת-תורה תשפ"ד.
בעת כתיבת שורות אלה מחזק דובר צה"ל את ההערכות המובעות לעיל כאשר הוא מודיע שכוונת חמאס הייתה להשתלט על השטח ולהחזיק בו ולא רק לגרום לאבדות ודמורליזציה. נראה שהכוונה הייתה שהצלחת מהלך השתלטות לאורך זמן, תוביל להתנעה סימולטנית של כל מעגל האיומים. מתוך הבנת כוונה זו, בין היתר נגזרת ההבנה עד כמה היה הסכם אוסלו מקח טעות, ועד כמה חשוב שהסיבוב הנוכחי יסתיים לא רק בהשמדת החמאס אלא בסדר אזורי חדש שחלק ממנו יהיה הגדרת גבולות הריבונות של ישראל, חלק אחר היה סדרי הביטחון לאורך גבולות אלה והחלק השלישי יהיה סדר אזורי חדש. במסגרת סדר אזורי חדש זה, ירדן חייבת להיות פדרציה ירדנית פלשתינית. מחוברת לשאר מדינות האזור בהסכמי הגנה ושת"פ אזוריים בחסות המערב.
כאן אנו מגיעים לחזית הצפונית לבנון, אבל גם סוריה. אסור לישראל להניח לחיזבאללה להמשיך ולשלוט בסוריה הדרומית ובלבנון ולשמש קרש קפיצה יבשתי לאירן לעבר חופי הים התיכון. חשיבה זו היא אחת הסיבות שבגינה פועלת אירן נגד ישראל ותמשיך לפעול. הרעיון האמריקני של גשר יבשתי-ימי בין הודו והמדינות הסובבות אותה לבין אירופה והמזרח התיכון, הוא אומנם צעד אסטרטגי במאבק הכלכלי של ארה"ב נגד סין על ההגמוניה העולמית, אבל הוא גם זה שמדריך בין השאר את התכנון האסטרטגי האזורי של אירן. נתיב יבשתי רצוף בין אירן לים התיכון (דרך הסהר "השיעי") יהפוך את עירק, סוריה ולבנון או חלקים משמעותיים מהם לטריטוריה אירנית עם נוכחות אירנית אזרחית וצבאית פיסית בכל המרחב. ללא הפלת משטר האייתולות באירן זהו איום אסטרטגי קיומי על ישראל.
המאבק שקיבל זירוז ותימרוץ משמעותיים במהלכי החמאס איננו מבודד ואינו מכוון רק נגד ישראל. לדעתי מדינות האזור כולן מבינות זאת וה"נובלס אובליג'" - ישראל חייבת להתנהל כמעצמה אזורית, או לסגת במעמדה הבינלאומי שני דורות לאחור ולהמתין לפחות שני דורות עד שתתבגר ותבין את שפת הפוליטיקה והכוח של העולם הגדול; אם תשרוד עד אז...
נוכח הערכות אלה, לדעתי על ישראל לבחון - אם טרם עשתה זאת - את נכונות ארה"ב לספק לסייע לה מהאוויר בשלב הראשון של הלחימה נגד חיזבאללה, שלב הרס תשתיות הרקטות והטילים, ללא כוחות יבשה אמריקניים. סביר שאם תתקוף את חיזבאללה התקפה מלאה (מלחמת מנע), תספוג בתמורה מטחי טילים רבים וכבדים על מטרות איכות בישראל, בחלקם יהיו אלה טילים מדויקים שיגרמו להרג והרס. אבל תקיפות אוויר מסיביות ישראליות-אמריקניות משותפות על כל הכוחות החיזבלאים בעת ובעונה אחת, ברציפות ובמקביל כניסה קרקעית מבוזרת בשלושה או ארבעה ראשים בחיפוי מסיבי עשויות להקנות לנו יתרון אופרטיבי משמעותי מאוד, לצמצם נזקים אזרחיים, לקצר לחימה, ולהביא להכרעה מהירה של חיזבאללה. את שיקום לבנון יקחו על עצמן מדינות המפרץ וסעודיה ואת ריסון אסד כוח אווירי ישראלי-אמריקני משולב נפרד.
תאום מהלכים מעין אלה צריך להיעשות בהקדם אך בשום-לב בטרם יעמיד חיזבאללה בפנינו מציאות של "אין ברירה" שתהיה בכל מקרה ממושכת, יקרה וכואבת יותר. נראה שבעניין זה דעת קצינים בכירים רבים מרביתם בדימוס - שבימים אחרים הייתי משייך אותה לאוהדי הסכמי אוסלו, לשותפים לתנועת האנרכיה ולקונספט ההבלגה וההכלה (בקיצור: "מחדליסטים סדרתיים" - לצערי ולהפתעתי אינם אוהדים רעיון זה ומדברים על מסע "ארוך ומיגע במדבר המלחמתי, כלומר: "עבודה בטור".
כך או כך מתחייבים שינויים מהותיים במזרח התיכון בכדי להביע להכרעות מהירות ואחריהן לרגיעה ממושכת. התפתחות מעין זו תוביל להערכתי גם לייצוב הברית האזורית שבה תיכלל גם סעודיה ומדינות נוספות. לא מן הנמנע שהאצת הפעולות תוביל גם לניסיונות תקיפה של אירן את ישראל. או אז חייבת ישראל, בשיתוף עם ארה"ב (אם תאות לכך למען קיצור משך המלחמה) לתקוף את אירן כאשר יעדי התקיפה הם תוכנית הגרעין, מערכי הטילים ואתרים כלכליים אסטרטגיים. חלק מההכנה חייב לכלול התחייבות מצרית לא להפריע למהלך בצפון.
אם לא ניזום פעולה זו אפשר שמחזה "האימים" שהיא אמורה לחולל יתרחש במועד מאוחר יותר, בהפתעה אסטרטגית ובניגוד לצורך מובהק שיהיה לציבור הישראלי לנוח מהמערכה מנוחה ממושכת. אם חיזבאללה יהיה הגורם המפתיע, האירוע כולו יראה אחרת ומשכו יהיה ארוך וכואב בהרבה. יתר-על כן, ספק אם ישראל אחרי אירוע עזה מסוגלת להתניע ו"לכבות" מהלכי מלחמה אזוריים בגמישות ובקלות המתחייבים מאופי האויב ועוצמת האיום.
מציע לקחת בחשבון את משך האירוע הכולל בכל מה שנוגע למצב הכלכלי בארץ. מלחמה היא מציאות בה המשק נתבע להוצאות גדולות ובד בבד לסגירה חלקית או מלאה של פעולות כלכליות ושירותים אזרחיים, בין אם בשל גיוס עובדים, פגיעה במתקנים או מחסור בחומרי גלם. במצב זה המשרדים הכלכליים בראשות משרד האוצר חייבים להיערך ולנהל את מלאכת השיקום והקימום של המשק, אולי גם בכללי משחק חדשים. מערכת חינוך, עסקים קטנים, ענף הבנייה והמשך עבודות פרויקטאליות גדולות ויקרות למשל בתחום התשתיות, הופכים לנטל כלכלי-חברתי קשה ויקר ביותר, חרף העובדה שהקבינט אישר מצב מלחמה מלא, ונזקים רבים משולמים מקרנות ביטוח המיועדות לכך.
את הדרום ואנשיו יהיה צריך לשקם. ברור שיש טעם לעשות זאת בהיקף מלא רק אחרי חיסול החמאס והגדרת הפתרון התפעולי השוטף לרצועה נטולת חמאס. שיקום כזה ידרוש משאבים רבים ובלתי צפויים מלבד כל הוצאות המלחמה האחרות. מציע לנסות פרויקט מימון לאומי עם יעד כלכלי משוער אך מוגדר מראש שיושת בהתנדבות על העם היהודי בארץ ובחו"ל. זהו מעשה יהודי מועיל הרבה יותר מ"משלוח מנות" אקראי או תרומות מבוזרות. כ"כ חייבים להכין את ישובי הגבול וישובים מבודדים לאפשרויות שונות של צורך לעמוד בפני התקפות בלתי צפויות של כוחות לא סדירים עד אשר יגיעו אליהם כוחות צה"ל הסדירים.
מכל מה שאני שומע חרף הצהרות חוזרות ונשנות על "אחדות מופלאה" שמתחדשת, יותר ויותר פעמים חוזרת המחלוקת אל השיח, כפי שגם ראינו "במסע הסבל" לעבר ממשלת החירום הלאומי. שוב חוזרת האצבע המאשימה לעבר בנימין נתניהו בטענה האווילית "אתה אשם". אין ספק שיש עליו אחריות מיניסטריאלית מתקוף היותו ראש ממשלה. אבל הכשל בעזה איננו ממשלתי, הוא אסטרטגי וצבאי וככזה הוא בראש וראשונה כשל צה"לי. צה"ל היה חייב לומר לממשלה אם הוא מסוגל להגן על המדינה בדפוס ההגנה שעיצב סביב עזה. אם אין הוא מסוגל, הוא חייב לומר זאת בפה מלא, ויחד עם הממשלה לעבד פתרון חלופי ברוח המדיניות הפוליטית שמנחה הממשלה הנבחרת. דומני שחוסר בהירות בשאלה זו היא חלק ממשבר המשילות והחוקתיות שאותן ראינו בחודשים האחרונים. אחרי המלחמה יהיה צורך לפתור גם בעיה זו בכדי לייצב חברה דמוקרטית ברוח רצון של רוב הציבור, ממש כמו בדמוקרטיה
3.
לא במקרה אני מגדיר את המצב אליו נקלענו כסיבוב שני (יש אומרים שלישי) של מלחמת השחרור. מלחמה מעצבת מציאות וסדרי חיים היא מלחמה בעלת השלכות היסטוריות. כזו הייתה מלחמת השחרור, כזו הייתה מלחמת ששת הימים וכזו חייבת להיות גם מלחמה זו אם איננו רוצים לסגת דור שלם או יותר לאחור במצבנו הגיאו-אסטרטגי באזור, בעולם ובחברה הישראלית.