יידע כל ישראלי. 7 באוקטובר 2023 הוא הנכבה של ישראל. נכבה (אסון בקנה מידה של קטסטרופה) הוא מונח ששמור היסטורית ומסורתית לחוויה שעברו הערבים במלחמת 1948. ברצועת עזה מדברים עכשיו על חמאס שהוביל את הפלשתינים לנכבה נוספת (שלישית. השנייה הייתה במלחמת ששת הימים). מאוקטובר 2023 הנכבה הישראלית היא כיבוש עוטף עזה (למה לא עוטף ישראל?) בידי מחבלים של חמאס.
את הכשלים על מה שהיה לפני רצח העם שעשה חמאס ביהודים, בארצם, כבר מנתחים בכל במה ובכל אולפן (גם אני כבר התייחסתי לכך בטור קודם שלי). גם את הופעותיו הפומביות (החלולות, לטעמי) של ראש הממשלה מנתחים מכל זווית. מסבירים לכולנו שעכשיו צריך לנצח. את החשבונות עם האחראים נעשה אחר כך. אני מציע פה את התרומה הצנועה הבאה: מורשת נתניהו היא מורשת הנכבה הישראלית של ה-7 באוקטובר 2023. זה קרה במשמרת שלו. לא יעזור "לא ידעתי", "לא אמרו לי", "קיבלתי את הידיעה בשעה 06:29". גם אם הכל נכון (ספק רב), יש עובדה שלא ניתן להתכחש לה.
בנימין נתניהו היה ראש הממשלה בזמן שרצח העם הזה קרה. כמו שצמד המילים
גולדה מאיר מתקשר ישר למלחמת יום הכיפורים, כך בנימין נתניהו יקושר מיידית לשבת השחורה בגבול הדרומי שלנו. את זה שר ההיסטוריה לא ימחק. לעולם. ולא חשוב בכלל מה תגיד ועדת החקירה שעוד תקום.
זו המורשת שנתניהו משאיר לנו, הישראלים, שברובם הם יהודים: מורשת הנכבה הישראלית. הוא, כנראה, לא יילך מרצון. ממדי הקטסטרופה לא מתורגמים כרגע למהלכים של מחאה מחוץ לכנסת ולהתפטרות של שרים בהיקף שיביא להפלת הממשלה. זה יגיע. בוודאי ברמת הרחוב הישראלי. אין אחד מאיתנו ששהטרגדיה לא נגעה בו במעגל ראשון או שני. אווירת האבל מורגשת היטב. חברה בטראומה. וכל זה לפני שהמערכה בתוך רצועת עזה החלה.
מכאן, בטווח הזמן המיידי, אין לנתניהו ברירה אלא להשיב משהו מכבודו האבוד. "המשהו" הזה הוא יצירת משוואה חדשה בגבול הדרומי. הביטוי המעשי שלה הוא מחיקת חמאס. כל מהלך שלא יסתיים בזה ישדר לכלל הערבים, באשר הם, עד כמה ישראל אינה חזקה כפי שהם סברו שנים רבות. אם חלילה ישראל תיתפס כ"נמר של נייר" או "כלב נובח שאינו נושך", היא תוכל לחשב את קיצה לאחור, ולא רק בגלל השסע הפנימי (שיחזור לכותרות אחרי המלחמה. זהויות לא משתנות בקלות, אם בכלל).