ארה"ב לא הגיעה לאזור בכדי להציל את ישראל. היא הגיעה לאזור בכדי
להציל את מדיניותה האזורית ואת תוכניתו של הנשיא ביידן לנתיב יבשתי חלופי לדרך המשי היבשתית החדשה של סין, רוסיה ואירן (זו שהנתיב הדרומי שלה פונה למרכז אסיה ולאפריקה והנתיב הצפוני לאירופה דרך אירן, עירק, סוריה ולבנון - "הסהר הצפוני"); ואת מדיניותה האזורית כמו-גם את מעמדה העולמי המתערער. שליטת חיזבאללה בנתיב הצפוני באמצעות נוכחות דומיננטית בלבנון היא על-כן חיונית לגוש היריב למערב. לפיכך,
העובדה שישראל טרם תקפה את חיזבאללה היא שגיאה אסטרטגית.
הידיעות על הגעתו של מקרון ושל ראשי ממשלות אירופיים נוספים לישראל, קשורות באינטרסים של צרפת בלבנון ושיקומה במסגרת הברית הפרו-מערבית שרוקמת ארה"ב עם המדינות הסוניות המתונות, ולאינטרסים אחרים של מדינות אירופה.
המאבק הישראלי-ערבי-איסלאמי-חמאסי הכולל את חיזבאללה והרשות הפלשתינית שעמדות חמאס בה חזקות היום מעמדות הפתח, הם אגד אירגונים איסלאמיים פונדמנטליסטים, וחלק מהמאבק המכונה בספרות "מלחמת הציביליזציות". במאבק זה ישראל נקלעת לעמדת שכפ"צ חזיתי של המערב, ותזכה לתמיכתו כל עוד תישאר במעמד זה. בכדי להישאר בו עליה לשרוד ולחזק את מעמדה תוך כדי המאבק על כך.
ארה"ב נלחצת על-ידי סעודיה מצרים ירדן ומדינות נוספות לפתור את בעיית הרשות הפלשתינית. על-כן מסיבות פנימיות וחיצוניות "בהזדמנות" זו כביכול של הסדר אזורי מערבי שאליו חותרת ארה"ב בטרם תיקלע לעימות ישיר נוסף מול סין לאורך חופי טאיוואן, נתונה היא ללחץ חיצוני ופנימי. עיקר הלחץ הפנימי בא מכיוון הפונדמנטליסטים במפלגה הדמוקרטית בארה"ב.
מלחמת רוסיה - אוקראינה היא נטל על הכלכלה האמריקנית ועל מעמדה העולמי וכשלון אזורי נוסף ירע את מצבה.
הרשות הפלשתינית אינה מייצגת גורם בעל ערך ומשקל במאבק זה ועל כן הסוגיה הפלשתינית הפכה לבעיה של זהות הקבוצות המרכיבות את הנוכחות הפלשתינית בא"י המערבית שכן חלקים גדולים מקבוצה זו הפכו בשני העשורים האחרונים בהדרגה, לקבוצה בעלת אוריינטציה חמאסית-דאעשית קיצונית. בחודשים האחרונים, עם החדירה המוגברת של אירן לירדן ולאיו"ש, החריף המצב, אך "שלטון" הקונספטים השגויים של השמאל הישראלי, השולט גם בצה"ל ובמרבית התקשורת הישראלית והדיפ-סטייט, מנע בעדנו מלראות את המציאות. את המחיר שילמנו ביום שמחת-תורה האחרון.
החשבון האירני
אין להתיר בשום אופן למשרד החוץ האמריקני לדחוף אותנו לעבר "תרגיל" כלשהו ה"מתכתב" עם סוג כלשהו של ישות פוליטית שעשויה להיחשב למדינה פלשתינית בא"י המערבית -
זו סכנה קיומית.
ארה"ב - בעיקר משרד החוץ שלה - משתפת פעולה עם סעודיה, בתרגיל הונאה נגד ישראל, שלפיו כניסת סעודיה לתוכנית האזורית האמריקנית קשורה בהסדרת העניין הפלשתיני. כאמור, זו הונאה. אם תאלץ סעודיה לעמוד בגפה נגד אירן ושותפיה - תיפול תוך זמן קצר. הגיבוי הישראלי כאן הוא קריטי ולא יוכל להינתן כראוי אם תאותגר בעוצמה רבה מבית ומבחוץ בעת ובעונה אחת. זהו החשבון האירני.
חייבים לשים לב להתנהלות מצריים בגבול הדרומי של הרצועה; הוא איננו מבשר טובות. מצריים הייתה גורם מחבל במאבקנו נגד החמאס ופעלה לעיתים מזומנות לסייע לו במאבקו חרף הגישה הישראלית החיובית אליה ולבעיותיה הכלכליות, איומי דאעש סיני ההסכמה לגשר יבשתי מסעודיה לדרום סיני ועוד.
עתה הזמן לטפל בחיזבאללה, לשבש את התוכנית האירנית, להסיר מאיתנו את האיום הצפוני, לעצב פתרון ירדני-פלשתיני במסגרת ההסדר האזורי, בגיבוי ישראלי ואמריקני. שכן רוב הירדנים הם פלשתינים ותושבי איו"ש היו אזרחים ירדנים עד 1984, עת בוטלה אזרחותם על-ידי חוסיין, משלא קיבל ריבונות באיו"ש בהסכם השלום עימו.
לא מן הנמנע שבתכנון האסטרטגי הכולל של אירן מצויה גם האפשרות לפרוץ לעבר נשק גרעיני אחרי שארה"ב השתעשעה בנושא מאז 2015 וסירבה לתור אותו אחת ולתמיד. פגיעה ישירה באירן או באינטרסים חיוניים לה, יכולה להיות הנמקה טובה למהלך כזה מצידה. אם לכך כיוונה ארה"ב כאשר הביאה לאזור 2 ואולי שלוש נושאות מטוסים ומספר טייסות קרב, הרי שפעלה נכון, וצריך להמתין ולראות אם הסיבוך הנוכחי שיצרה אירן יוביל לבסוף גם להשמדת תוכנית הגרעין שלה; או רק לשלב חדש נוסף בתרגילי הוכחת מורך הלב המערבי.
אסור להחמיץ את ההזדמנות הנוכחית של הגיוס הנרחב והמורל הגבוה על-רקע השבר של ה-7 באוקטובר 2023. משום שאם תהיה הפסקה ממושכת בקרבות קיים חשש שנחזור לעימותים הפנימיים שהיו כאן לא מכבר, שכן המאבק על ההגמוניה הפנימית יתחדש ותומכי ההזיות על מדינה פלשתינית יחברו בו אל האנטי-ציונים והאנטי-יהודים המרכיבים את הגרעין הקשה של הדיפ-סטייט הישראלי העכשווי.