הסייג לחכמה הוא שתיקה. זאת לא למדו הקשקשנים שמעלים את המתח של הציבור.
בפוסט שכתבתי ב-15.3.2018 תחת הכותרת "על נואמים גדולים, דמוגוגים ודברנים" התייחסתי לנאומו של ראש הממשלה בוועידת השדולה היהודית בארה"ב - אייפק. ציינתי בין השאר כי "הנאום בפני השדולה היהודית היה בעצם משוכתב. אותם משפטים, אותה אינטונציה והדגשים, אותם פסקי זמן למחיאות כפיים, נטולי חדשנות ובעיקר נטולת השראה.
זה היה לפני חמש שנים. מאז עברו מיים רבים בנהר ה"פוטומאק", מן הגדולים שבנהרות ארה"ב, שעובר בבירה וושינגטון. ומה שעבר עלינו מאז - קצרה היריעה מלתאר. אבל ראש הממשלה מוסף לנאום עצמו לדעת. הפעם כתקליט ישן ושבור, שאילו מדובר היה באדם ישר לב זה היה פתטי. רה"מ אינו מצטיין ביושרה אך זכותו עומדת לו, מה שאין ככה לגבי חבורת הפטפטנים שלידו ומולו ומול עם ישראל.
בכלל, נראה לי ונשמע לי כאילו כל אותם פרשנים, דוברים, מומחים, אלופי מיל וכיו"ב, שיושבים קבע באולפנים, רוצים להתחרות בצה"ל לגבי ממדי הבליץ של הבָּרבֶּרת. וגם דובר צה"ל דומני התאהב בקולו. אך מה שמדהים, בעצם צריך לחפש מונח חדש אצלנו כי גם "התדהמה" נשחקה. אז מה שמרגיז הוא שכול אותם חברי מנזר השתקנים בממשלה בעת הזעקות של העם למען דמוקרטיה והעיסוק בהישרדותו של ראש הממשלה בכול מחיר-ששולם-לא סופי - התעוררו. ולא זו בלבד שהתעוררו אלא הם משמיעים את מסריהם. לדוגמה אבי דיכטר שר החקלאות וראש השב"כ בעבר, שנמנה עם חבורת הנמושות בממשלת נתניהו חזר לזירת הדיבורים והפעם, כמי שיש לו מה לומר. ככלות הכל ראש השב"כ בעבר. ולאחר שהרמכ"ל היה הראשון בעל אומץ להודיע ש"כשלנו" הכשל הזה הפך ל-"אין" בתוספת היסטורית. כולנו אשמים ולא רק עכשיו אלא מזה עשורים. ברוח תפילת יום כיפורים: חָטָאנוּ עָוִינוּ פָּשַׁעְנוּ, אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ...
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הודה במחדל של הממשלה אך מיד צרף לה שותפים היסטוריים מפינוי היישובים בחבל עזה עד להצהרת בלפור. כך עשה גם עופר אקוניס. אפשר לראות את המגמה הנבזית לתלות את האשם גם בממשלה הקודמת והרבה לאחור לפני עידן ביבי. מכול מקום אין זכר לעובדה שמממשלה זאת לא עסקה לא בביטחון פנים ולא בביטחון חוץ כי היא הייתה עסוקה כולה וכול הזמן בחיסול הדמוקרטיה. שלא לדבר על הפה הגדול של השר לדראון לאומי בן-גביר ו"החוגים" במשרד ראש הממשלה כולל את שרה אימנו. אין לטעות ובכך צודק יאיר לפיד. זאת אותה ממשלת מחדל ששולטת עתה ובכוונתה לשלוט עד לסוף הקדנציה שלה. נקווה שהפעם זה לא יילך לה. אכן בידיעה הארץ ב-18.10.23 של רוית הכט ומיכאל האוזר-טוב סופר שרבים מבכירי הליכוד אומרים כי "בתום המלחמה נתניהו צריך ללכת".
אשר לברברת, היא חוזרת על עצמה עד לזרא ואין בה מאומה להרגעת דעת הקהל ודאגתו לשלום הנחטפים ולשלום שלנו שאיש עדיין לא יודע כיצד נגיע אליו מה יהיה המחיר.
כשם שהמכה שקיבלנו היא ללא תקדים ככה גם הסולידריות הישראלית היא ללא תקדים. אין תחום או מקטע בחיים שלא לדבר על אנשים באבל ובמצוקה נוראה שלא נמצאים שם ישראליות וישראלים, מבוגרים וצעירים, ימים ולילות - בנחישות,בהתמדה ובמסירות נפש שכמותם לא ידענו ואולי אי-פעם זה עוד יסופר בדברי ימי ישראל. אולם מיתרי הנפש של הציבור מתוחים עד הסוף, והדיבורים הרבים אינם מוסיפים לרוגע - בלשון המעטה.