די ברור בשלב הזה (כמעט שבועיים מתחילת המלחמה) שפניו של ראש הממשלה לא להכרעה צבאית ברוח הסיסמאות "נפרק את חמאס". אין לקנא בבנימין נתניהו ששנים ארוכות החליט לא להחליט. "עמוד ענן" (2012), "צוק איתן" (2014) ו"שומר חומות (2012) נכפו עליו וחייבו אותו להגיב לנוכח ההסלמה ביטחונית שיזם האויב. זה המצב גם באוקטובר 2023, בהבדל אחד. חמאס חצה קו אדום שהוא קונצנזוס בחברה הישראלית (אפילו 80 אחוזים מערביי ישראל נגד רצח העם של ה-7 באוקטובר). וגם עכשיו נתניהו צריך להגיב. והוא מהסס. מדוע? מפני שאין לו תוכנית מדינית סדורה לגבי פניה של הרצועה ביום שלאחר המלחמה. ייאמר מייד: לנתניהו יש מידע שלאזרחים אין. בהחלט ייתכן שהוא שוקל שיקולים רחבים על מערכה בשתי חזיתות (בניצוח אירני). ועדיין, על סמך מה שהתפרסם ויתרה מזה בשל החובה שיש לו כלפי כל מי שמגויס בצו 8 ללא הגבלה וממתין לפקודה, הגיע הזמן להחליט.
ב-12 אוקטובר רמזתי בטור שפרסמתי כי מישהו לא נותן לצה"ל לנצח. עכשיו הזמן להסביר מדוע. בפני נתניהו עומדות 3 חלופות סיום ריאליות (אני מניח שהמערכת הבינלאומית ו/או האזורית לא תתגייסנה לנהל את הרצועה): הראשונה, כניסה קרקעית מתוחמת, השמדת חלק מיכולת חמאס והכרזה על סיום לחימה. בתרחיש הזה תמונת הסיום תהיה כזו: נתניהו יכריז שהיכינו את חמאס שוק על ירך ושיקמנו את ההרתעה. יגידו גם ש"השגנו את יעדי המלחמה" (האמנם?). מוכר לכם? גם לי. שוב לא נדע כמה מחבלים מאומנים של חמאס נשארו, כמה אמלח נותר ברצועה, מהם סוגי האמלח, מה עלה בגורל עיר התחתית ברצועה וכך הלאה. זו תהיה הכרזה על ניצחון, מבלי שניצחנו. והמערכה הבאה תגיע. כולנו יודעים שהיא תגיע.
החלופה השנייה היא הכרעה צבאית של חמאס והעברת שלטון מסודרת לרשות הפלשתינית. לכאורה, זהו המהלך הטבעי לעשותו, משום שכך היה עד יוני 2007. מדינות ערב שחתמו על הסכמים עם ישראל תברכנה, סעודיה תחדש את המהלכים לנורמליזציה ולכל אלה תתווסף בקשה קטנה של השכנים (ושל האמריקנים): תפתרו גם את העניין הפלשתיני. נתניהו לא מעוניין בכך. הוא מתעלם מהפלשתינים שנים רבות ולהתעלמות שלו יש השלכות דמוגרפיות וביטחוניות. לא זו אף זו: בקואליציה הנוכחית למהלך כזה אין היתכנות של ממש ואם זה יהיה הכיוון, הסבירות לסיום דרכה של הממשלה יגדל.
החלופה השלישית היא השארת הרצועה כולה בידיה של ישראל. ברור לחלוטין שיהיו בה המוני עזתים שישובו מהפליטות אל ההריסות ויתחיל מבצע שיקום רחב היקף (המפרציות וקרן המטבע הבינלאומי יממנו). השליטה בשטח תהיה של ישראל (זוכרים? הכרענו את חמאס) וכל ניהול הרצועה יהיה עלינו, ממש כמו שהיה עד 1994. גם זה תרחיש בלהות עבור נתניהו (למרות שבקואלציה שלו ישמחו לכך. בשלב הראשון שליטה צבאית ואחר כך יתחילו לדבר על בנייה מחדש של יישובים אזרחיים). מדוע זה בעייתי? כי מבחינה ביטחונית, השנאה לישראל תתורגם לפיגועים בכוחותינו; משום שבמאזן הדמוגרפי מהים ועד הנהר, הצביון של המדינה היהודית יהיה מטושטש עוד יותר (מספר הערבים בעזה, ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים וערביי ישראל דומה מאוד למספרם של היהודים במרחב שבין הים לנהר הירדן). משום שהמחיר הכלכלי יהיה גבוה מאוד; ומשום שהעולם הערבי שנמצא איתנו בקשרים לא בהכרח יסכים למצב הזה. ברור גם שחמאס תקרא לתושבי הרצועה לקום נגד הכיבוש הישראלי החדש. היתרון המרכזי בחלופה הזו הוא, ככל הנראה, השבת השקט לגבול הדרומי והרחקת קן הגבול מיישובי העוטף לפרק זמן ממושך.
לנתניהו יש הסברים מצוינים לדחיית המהלך הקרקעי: הכשרת המילואימניקים לא הסתיימה; ארה"ב שרטטה את גבולות הגיזרה של המערכה; יש לנו חטופים ברצועה וצריך לוודא שלא פוגעים בהם; אפשר להשיג לא מעט יעדים מבלי להגיע להכרעה מלאה. מול זה עומדים מפקדים בכירים בצה"ל שמבקשים אור ירוק ללכת הפעם עד הסוף. אם לא אחרי רצח העם שבוצע ביהודים בביתם, אז מתי כן? כל התמהמהות בהחלטה "לחסל את חמאס" משדרת עוד חולשה ישראלית לאויבים.