לפני שלושה ימים דיווחתי כאן בהרחבה על סיור שערכנו ד"ר רונן ברגמן ואני ביישובים השרופים והנרמסים בעוטף עזה. חוויה קשה. עוד יום הכיפורים. לברגמן ולאיתי אילנאי יש מחר תחקיר מצמרר על אירועי 7 באוקטובר בידיעות אחרונות. גם חשש כי מישהו פעל בעורפנו וטרם נחשף. אווירה קשה.
סברתי כי לא נותר דבר לא שגרתי לעסוק בו עד לפלישה היבשתית של צה"ל לרצועת עזה (עדיין נראה לי כי ניתן להשיג את יעדיה בלחימה מן האוויר ובמצור המונע מעזה דלק וחשמל).
עד שהיום לאחר קריאת קטע מתפעל מאת בן כספית ועידוד מפי עידו דיסנצ'יק הלכתי ל"גני התערוכה" לראות את המפעל שהחלו בו אחיי-להפגנה, תחילה רק "האחים לנשק" וקומץ הייטקיסטים, אשר הלכו ורבו והתעבו, וחבר מביא חבר, וחברה מביאה חברה, ואומדים אותם היום בכ-15 אלף מתנדבים.
ראיתי אותם בטור ארוך להתנדב. רכונים על המחשבים כאילו היו טנקי מרכבה-4. נשים וגברים שעזבו הכל, ולעתים הגיעו עם פעוט/ה צמוד לחזה, והם מסתערים לשפר את השכפ"צ ולמנות את הנעדרים וליטול את מכוניות ה"ברינקס" המשוריינות נהוגות בידי חמושים עם רישיון להוביל אלפי חיילים שצה"ל לא ידע כיצד להביאם לבסיסיהם.
ידם בכל. הכסף זורם מבעלי היכולת ומן המעמד הבינוני והנמוך מבחינה כלכלית. האנשים היותר מוצלחים אשר העמידו את ישראל הקטנה כמעצמה בביטחון ובמדע ובהיי-טק וברפואה ובחקלאות, לוחמים עזי נפש שחלקם כבר אחרי גיל הגיוס למילואים, וכבר ציטטתי מיצחק שלו - "אלוהי הנושק לוחמים". אלה השמאלנים. אלה "הבוגדים". לא ראיתי שם את תומך בנימין נתניהו אשר ייחל כי יישרפו כמו בשואה ובית הדין של הליכוד אפילו לא הוציא אותו משורותיו.
עובדים ביעילות. ממלאים את תפקיד הממשלה בלי תקציב. זועמים על משה גפני שמונע כספים מניצולי עוטף עזה כדי לממן את המשתמטים החרדיים. אקרא להם רק בשמותיהם הפרטיים כי הם בעצם כולנו, מיכל וגיגי ויואב ועזרא ונועם ורובינה, ורגע - שם בפינה - קבוצה גדולה של מהגרים מאפריקה שכבר יום ולילה, ועוד יום ועוד לילה כפול 13 ימים, עמלים באיסוף ובאספקה.
מתי חוויתי אחווה כזאת? נדמה לי כי במלחמה ההיא, שהחלה רע והסתיימה בניצחון מזהיר שהעצב האפיל עליו. הימים ההם מול תעלת סואץ כשאברהם צביון סיפר לי תחת אש מי היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק נשוא עבודתו האקדמית ודני ליטני ואני בלענו חול בשוכבנו על גבעה אחת תחת הפגזה ויואל לוי האתאיסט שהחזיק בארון הירוק הצה"לי המאכסן את התנ"ך או התורה ונחום פונדק שעמדנו לצידו עת הפך תחת הפגזה מצרית לאב שכול, ומאז לא ידעתי כאחווה הזו שמצאתי בימים אלה בין ניצולי עוטף עזה ומתנדבי "אחים לנשק" בגני התערוכה בתל אביב. לפתע הגיעה בתי שירה (הפעילה שם עם אחותה קרן ונכדותיי ונכדי), ותמהה לראות אותי ביניהם, ואני לא הייתי סולח לעצמי אלמלא הגעתי לכאן.
אין כדברים האלה. אין כעם הזה. העלובים שברחו בימים אלה מהארץ לעולם לא יבינו, ואף פעם אי-אפשר יהיה להקנות להם את התחושה הזאת לפיה אומנם "עם לבדד ישכון" אבל כמאמר במקורות כשהוא יורד - עד עפר, וכשהוא עולה - עד הכוכבים, והנה אני בין הכוכבים.
תחושה עילאית. "שבעתיים ייפול צדיק, וקם".
וגם דאגה. מה ששמעתי שם על קשיים אפשריים בתוך הארץ מפני אנשי ונשות משפט מצריך הכנה יסודית. לא במקרה קמו השבוע כפטריות לאחר הגשם קבוצות כוננות. טוריי אינם מועברים לעיון הצנזורה הצבאית ולפיכך אמנע מלפרסם חלק מהדברים ששמעתי, ואף הבטיחו לי לשלוח מסמכים והוכחות ועובדות משכנעות.
ארץ ישראל שהייתה. ארץ ישראל שישנה. ארץ ישראל שתהיה. חזקה. איתנה. צודקת. ומחר אלך לשם שוב. להיות בחברתם. בארומה של "אקספו", גני התערוכה, תל אביב. למעני, לא למענם. אחים לנשק-לוחמים ולוחמות במסע להצלת הדמוקרטיה תצלום עם מבקשי מקלט אפריקנים המסייעים באקספו.