אני רואה שכבר מתחילים דיונים האם מקימים מחדש את גוש-קטיף או שמא מאחדים את הגדה והרצועה תחת הרשות והולכים להסדר מדיני. חברים זוהי הזיה. אנחנו מחלקים את עור הדב שטרם ניצוד, והדרך תהיה ארוכה וקשה. אלה דברים שאין חשק להגיד, אבל שום דבר טוב לא מחכה בסיום המערכה בעזה, גם אם נצליח למוטט את החמאס באופן שכבר לא יהיה בשלטון.
חמאס, למרות ההתעקשות הגמלונית של האמריקנים להפריד בינה לבין העם הפלשתיני, אינה דאעש במובן הזה - היא נטועה בתוך עמה, היא מפלגת העם הנהנית מתמיכתו. גדודי עז אלדין אל-קסאם הם הצבא הפלשתיני.
ונניח שהצלחנו' כבשנו ומוטטנו. שתי האלטרנטיבות לעזה ליום שאחרי: הרשות הפלשתינית עם מטריה אזורית וכיבוש ישראלי אינן ריאליות ואינן טובות. איזה אבו מאזן ישלוט בעזה? זה שלא מחזיק מעמד דקה ברמאללה בלי מעטפת ישראלית? מי המשוגעים שיתנדבו לממן את הדבר הזה לאורך זמן? מדינות ערב? ראיתם את ההיסטריה שלהם עכשו. נו באמת. ונניח שכן, איזה חופש פעולה בHטחוני יהיה לנו שם במקרה כזה?
אלטרנטיבה אחרת היא כיבוש ישראלי מלא, מתמשך, של הרצועה. זה לא עובר מבחינת האמריקנים. ובכלל, בעיני זה להעניש את עצמנו על הפשע שביצעו בנו. עזה היא דרך ללא מוצא.
הכשלון התפיסתי הגדול שלנו היה המעבר לחיפוש פתרונות הוליסטיים בשביל הפלשתינים במקום להתמקד בהגנה אגרסיבית על הגבול ובתגובה אלימה וקיצונית לכל הפרה של הפסקת האש
בינתיים בצפון חיזבאללה מותחים את החבל מתוך הנחה שהאמריקנים כובלים את ידינו. בפעם המאה: זה שאנחנו לא רוצים מלחמה בשתי חזיתות, לא אומר שהיא לא תגיע. אם הולכים למלחמה מכריעה בעזה, ואם נתקרב לממש את מטרתה: לקיחת השלטון מחמאס, הם כנראה יסלימו מאוד בצפון. הם כבר מכינים את התשתית הרטורית מול הציבור הלבנוני: אם לא נגן על לבנון, נגמור כתושים כמו עזה.
לכן, אם אנחנו כבר מגייסים את כל מה שיש לנו, כל הזעם, האנרגיה, המשאבים, ההקרבה, לטובת המלחמה הגדולה של ישראל במאה ה-21, האויב המסוכן האמיתי, שעליו היינו צריכים לשים את כל מה שיש לנו, הוא חיזבאללה. אסור להשאיר להם את היוזמה.
כרגע נראה שלמרות הרטוריקה, יש סיכוי סביר שהמלחמה תסתכם במשהו דוגמת צוק איתן ומכה קשה וכו, תוך ריסון אמריקני מתמיד (שאחרי ארועים רבי נפגעים יתחלף במאמצים להפסקת אש), הליכה על חבל דק בצפון וחזרה לדפוסים הישנים של מחלוקת פנימית עזה ואי אמון בהנהגה.
נקווה לטוב.