18 ימים וההמתנה נמשכת. כולם יושבים על הגדר ומחכים למהלך הישראלי הקרקעי. צה"ל, חמאס, תושבי רצועת עזה, אבו מאזן, ערביי ישראל, חיזבאללה, אירן, הבית הלבן והכי חשובים אזרחי מדינת ישראל. אלו שמתאבלים על הירצחם של כ-1,400 ישראלים באופן ברברי על-ידי חיות אדם. בביתם, בשנתם. במקום הכי בטוח עבורם. המקום הזה כבר לא קיים. אין לאן לשוב (נכון, דפוס בארי נפתח כביטוי לחוסן הסדוק, אבל זו טיפה בים. או אות על דף. לא יותר).
תמונת המצב: זהו עימות גלובלי בין ארה"ב לבין אירן ורוסיה. ביידן כרך את ישראל ואוקראינה בנשימה אחת. זו לא מלחמה מקומית. גם המונח מלחמה מעורפל. אומנם ממשלת ישראל הכריזה על מלחמה, אבל כך לא נראית מלחמה. לא היו כאן קרבות של חי"ר מול מחבלי האויב ולא שריון בשריון.
מיפוי השחקנים המעורבים והאינטרסים שלהם, נכון לעכשיו, הוא כזה:
חמאס - חותר למנוע מערכה קרקעית שתביא לחורבן גדול יותר שלו (ושל הרצועה); מבקש להגדיל את התמיכה הבינלאומית בו באמצעות הצגת מידע כוזב המדגיש את היותם של הפלשתינים קורבנות של מכונת ההשמדה הישראלית; חפץ בשימור ואף הגדלה של הסיוע ההומניטרי לרצועה כולה (כדי שיוכל להשתלט על תכולת המשאיות); מעוניין להגיע להסכם על שחרור אסירים ביטחוניים במספרים גבוהים; רוצה לשמר את שלטונו ברצועה בכל מחיר גם ביום שאחרי.
חיזבאללה - מבקש לשמר הסלמה ביטחונית שתרתק כוחות ישראלים לחזית הצפון. בחירת המטרות המופגזות בטילי קורנט ובפצצות מרגמה אינה מקרית; האינטרס הוא להימנע מהחרבת לבנון. נסראללה יכול בקלות לייצר מערכה רחבת היקף, אך הוא מבין את משמעויותיה. כרגע, נראה, שנסראללה מרוסן, יחסית, והוא מחכה לראות מה תעשה ישראל, ואילו הוראות יגיעו מטהרן.
אירן - רואה במערכת סערת אל-אקצה (טופאן אל-אקצה) שלב נוסף בהשלטת המהפכה השיעית במרחב המזרח תיכוני. התפיסה התיאולוגית השיעית אינה בוחלת בשימוש בכוח באמצעות חיזבאללה וחמאס - שלוחיה באזור. אירן עצמה לא ערוכה (עדיין) למערכה שתאפשר לה להכריע את ישראל, אבל, אם ניתן להטריד את ישראל ולהחליש אותה בזירה האזורית, יש בזה הישג מסוים. הכלים להשגת החזון ארוך הטווח בעת הזו עדיין לא מוכנים. ולכן, אפשר להעריך, בזהירות המתבקשת, שההתשה בצפון תימשך במתכונת שראינו עד כה.
ארה"ב - מבקשת להרתיע את רוסיה, אירן (וסין) באמצעות שיגור נושאות מלחמה לאזור; היא אינה רוצה לראות ישראל נלחמת בשתי חזיתות (נאום "הלא" של ביידן לאויבי ישראל, ביקורו באזור ושיחות הטלפון התכופות עם נתניהו הם ביטוי מעשי למעורבות אישית של הנשיא בנעשה באזור); שימור מסדרון הומניטרי לפליטים ברצועה. שרים בממשלה יכולים למתוח ביקורת מירושלים ועד לוושינגטון. הם לא קובעים. גם נתניהו לא. ביידן מחליט ואנחנו עושים. ממש "נשמע ונעשה" מודל 2023; שחרור החטופים, בעדיפות לאזרחי ארצות הברית. הידיעות על מעורבות קטרית לשחרר חטופים בעלי אזרחות כפולה בתמורה למניעת כניסה קרקעית ושחרור אסירים ביטחוניים מצביעות על ניסיון אמריקני לקדם אינטרס זה. גם כאן, כמו במקרה של שתי החטופות שכבר שוחררו, ישראל היא שחקן משני שלא קובע דבר. עובדה.
ישראל - זו הסוגיה הקשה ביותר לניתוח משום שהיא נחלקת לשניים: החברה והצבא מזה וראש הממשלה מזה. הציבור הישראלי המתאבל חדור תחושת נקם שמזינה מוטיבציה לראות את הרצועה משוטחת ואת חמאס מרוסק. סביר שגם בממשלה ישנם כאלו. נתניהו משהה את הכניסה לרצועה. מצדדיו יאמרו שהוא מקווה לראות הישגים נוספים מהאוויר, לשחרר חטופים, להימנע מחזית נוספת, לתת לצה"ל זמן היערכות. מקטרגיו יטענו כי הצבא כבר מוכן, שיש לתת לצה"ל לנצח ובמקביל לדון בגורל החטופים (הערכה אישית: בעייתי וסיכוי קלוש להצלחה בשתי הסוגיות), שהלגיטימיציה הבינלאומית מתכרסמת, שהמחיר הכלכלי למשק הישראלי הוא עצום ולא ניתן להחזיק את הקפיץ מתוח כל כך הרבה זמן. המתנה. מורטת עצבים. זו תמונת המצב, 24 אוקטובר 2023.