אם לא הייתה מתחוללת כעת מלחמה, היינו בעיצומן של ההכנות להקמת ועדת חקירה ממלכתית. אבל כל עוד התותחים רועמים, הקשב הציבורי צריך להיות למלחמה בלבד, וצפויים לחלוף חודשים רבים עד שתוקם הוועדה. אולם לעיכוב המובן מאליו עלול להיות מחיר שיבוא לידי ביטוי בהיקף החומר אליו תיחשף הוועדה ואף באיכותו.
מאחר שעיקר עבודת הוועדה תהיה בחקר הכשל האנושי ופחות בכשל הטכנולוגי שהביאו למחדל, תידרש הוועדה לשמוע עדים רבים, ומאחר שהעדים כולם בני אנוש, חשופים כולם לפגעי הזמן - ובחלק המהמקרים מדובר בנזק בלתי הפיך. במה דברים אמורים? ישנם לא-מעט לשעברים, בעיקר בכירים לשעבר במערכת הביטחונית והמדינית, שיודעים דבר וחצי דבר על התפיסות והשגיאות שהובילו למתקפת הפתע. רבים מהם בגיל מתקדם, ואחריתם נראית באופק. מותם "בטרם עת", או מחלה דמנטית שבה הם עלולים לחלות, עלולה למנוע מהם את האפשרות למסור בפני הוועדה את עדותם החשובה. גם תושבי העוטף, לרבות הצעירים שבהם שנחשפו לליקויים קודם לפלישת החמאס לשטחנו, עלולים לשכוח פרטים וטוב שינצלו את תקופת ה"גלות" במלונות מחוץ לבית כדי לתעד ולרשום את אשר ידעו, ראו ושמעו - על-מנת שפרטים אלו ייזכרו ויעמדו בבוא היום לרשות ועדת החקירה (כמובן, בהתייעצות עם גורמים פסיכולוגיים ככל שמדובר בנפגעי המתקפה).
הקמת ועדת חקירה לפני תום המלחמה אינה דבר נכון. מציאות של "באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח" אינה מתייחסת לוועדות חקירה. היא תסיט את תשומת הלב של הדרג המדיני והצבאי מן השלח, ומלבד זאת אין תקדים לכך שוועדת חקירה מוקמת לחקור אירועים בזמן אמת.
אני פונה אפוא לכל מי שיש לו מידע שיוכל לסייע בידי הוועדה, להעלות אותו על הכתב ולתעד הכל, בגיבוי מסמכים, הקלטות וצילומים ככל הניתן. את כל אלה, כמובן, יש לגבות בתצהיר כתוב, כדי שאיש לא יחמוק מאחריות, ולוודא שאם ייבצר ממנו מלהעיד - יימסר החומר לידי חברי הוועדה.