נראה שהחמאס אינו זקוק לצורך מאבקו בישראל לייעוץ חיצוני. כל מה שנחוץ לו מסופק על-ידי קושרים מבית ובמינון גדוש. הפעם נשענת אסטרטגיית החבלה במבצע חיסול החמאס בעזה על ותיקי תנועת האנרכיה ועל היכרותם הטובה עם הכוחות הציבוריים, התקשורת הישראלית וחולשותיו האינהרנטיות של הציבור היהודי בישראל. אינני מבקש לטעון שללא עזרה זו לא היה החמאס מנסה לנצל את קבוצת החטופים הגדולה שבידו לסחיטה מירבית מישראל. בכדי לא לאפשר לו למצות כושר סחטנות זה, חייב הציבור הישראלי להיות קשוח, ממושמע ולעמוד מאחורי מדיניות הממשלה. הואיל ודבר זה אינו קורה, מתבקשת המסקנה הבלתי נמנעת שהאגואיזם מנצח שוב את הסולידריות. יהיו בוודאי לא מעטים שיגנו דברי אלה, ובכל זאת אני עומד מאחוריהם מפני שבמלחמה יש סיכונים ולמעשה כל מי שמתייצב לשירות צבאי נוטל על עצמו סיכונים ומאות אלפים נוטלים על עצמם בראש וראשונה סיכוני חיים; מדוע נראית פרשת החטופים למשפחותיהם סיכון גדול יותר מזה שנוטלים על עצמם כל החיילים הקרביים של צה"ל שנכנסים עתה לעזה, ויצטרכו בעתיד כנאה להילחם גם בלבנון - רק לאלוהי הגמישות המוסרית פתרונים. למען הסר ספק אומר שברור מאליו שאחת הממטרות המלחמה היסודיות היא שחרור שבויים וחטופים מכוחותינו, אבל הסכמה זו "גורפת" בערבון מוגבל: א. אסור לה לסכן את גורל המערכה. ב. אסור לה להקריב קורבנות חינם של חיילים או אזרחים. ג. אסור לה להיות מוכרעת ברחוב על-ידי אספסוף מפגין. ג. ואסור לה לסכן בעתיד אזרחים ישראלים אחרים על-ידי יצירת איומים בלתי נשלטים על-ידי מעשה השחרור. כל השיקולים הללו מעוגנים בניסיונות עבר כושלים שעבורם שילמנו מחירים גבוהים ביותר בתקדימים פופוליסטיים וחסרי-אחריות. מאחר שניסיון העבר מלמד שבעידן התקשורת המתפרעת בדמוקרטיות הפוסט-מודרניות, ממשלות דמוקרטיות מתקשות לקבל הכרעות רציונאליות כאשר הן אמורות להתמודד עם פופוליזם תקשורתי או עם אינטרסים זרים המגובים על-ידי תקשורת רבת-עוצמה, מן הראוי לשקול שינוי בתהליכי קבה"ח הקשורים באירועים אמוציו-פסיכולוגיים, בהם הציבור או חלקים ממנו מונהג על-ידי תקשורת אינטרסנטית וחסרת אחריות או מוטת-שיקולים פוליטיים. במקרה העומד עתה על הפרק - חטופי חמאס - שהוא בעל אופי של "מקרה-אב" (תקדים חשוב ביותר לקראת העתיד), חייבים לנטרל את השפעות התקשורת באמצעות העברת ההכרעה הסופית בשאלת "מחירי העסקה" לרשות היציגה של כלל הציבור במטרה לכוון את ההכרעה הלאומית על-פי רוב אמיתי של הציבור, דהיינו לכנסת. ועדת הכנסת תמנה נציגות של 30 עד 40 חברי כנסת שתהיה מורכבת מכל סיעות הבית (בסוגיות ציוניות מכל חברי הבית ממפלגות ציוניות), לפי חלקן היחסי בכנסת המכהנת. ועדה זו תהווה "מועצת מושבעים" אד-הוק, תשמע את כל הגורמים הנוגעים לסוגיה שעל הפרק בפרק זמן מינימלי ובדלתיים סגורות, ותתכנס להכריע. ההצבעה תהייה חשאית. יו"ר הוועדה יהיה יו"ר הכנסת ומבקר התהליך יהיה יו"ר ועדת ביקורת המדינה. ההכרעה תיפול כמקובל בדמוקרטיה ברוב קולות המצביעים. ניסוח ההחלטה יכתב על-ידי היועץ המשפטי לכנסת. הנוסח יהיה כזה שההכרעה המתבקשת יכולה להינתן במענה פשוט על הנוסח השלם: "כן" או "לא" ("מאשר" או "לא מאשר"). החלטה זו תהווה הנחיית ביצוע לממשלה ותבוצע בהקדם ובהליכים מקובלים ורציונאליים. היתרון של גישה זו הוא: א. הוצאת הנושא מידי הדיון הציבורי הבלתי-מרוסן ובלתי ענייני. ב. הכרעה בפורום רחב ונבחר על-ידי הציבור. ג. החלטה מחייבת שתובא לאישור כמקשה אחת ותובן כסגירת מעגל הן על-ידי הצד הישראלי והן על-ידי יריביו. ד. ייותר הדיון הציבורי הפראי-כוחני ברחוב, שכל כולו אינו עוסק במהות הבעיה שעל סדר היום והשלכותיה הרחבות אלא בשיקולי ניצולה הפוליטי לצרכים זרים. ה. הממשלה תשתחרר מהלחץ הציבורי הפופוליסטי ותביא להכרעה את הנושא על כל היבטיו וסיכוניו. ו. הכרעה בכנסת תנטרל לפחות חלקית את המניפולציות שנוהגים לבצע בסוגיות אלה אויביה של ישראל. ו. בשאלות שלהן מרכיב מוסרי כבד, ראוי יותר שההכרעה הסופית תהיה בידי הנציגות הנבחרת של הציבור.