אנחנו מתמודדים היום עם מחדל ביטחוני קשה ומכאיב של כוחות הביטחון, שנוצל על-ידי ארגון רצחני פלשתיני לטבח המוני ואכזרי של מאות אזרחי מדינת ישראל. ביום החג הנושא את השם שמחת תורה, ביום שבת כ"ב בתשרי שנת תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, לאורך 22 ישובים הסמוכים לרצועת עזה
לא ניצב צבא השומר על גבול ישראל. בכל יישוב לא היה כוח צבאי, שיבלום פשיטה של פורעים, שלמרבה הכאב, הצליחו לטבוח באזרחים ואף חטפו אנשים מבתיהם.
מצערת העובדה, שביום שמחת תורה בשנת תשפ"ד לא הייתה יחידה של כ-25-15 חיילים ישראלים חמושים או 15-10 חיילים ישראלים מצוידים בכלי הנשק הדרושים לשמירה ולהגנה על כל אחד מעשרים ושנים הישובים הישראלים הסמוכים לגבול.
הַמֶּחֱדַל הַצְּבָאִי הָפַךְ אֶת שִׁמְחַת הַתּוֹרָה לְתוֹרָה בּוֹכָה עַל טֶבַח אַכְזָרִי שֶׁל אֶלֶף אַרְבַּע מֵאוֹת מִבָּנֶיהָ וְעוֹד מָאתַיִם עֶשְׁרִים מִבָּנֶיהָ, הַשְּׁבוּיִים בְּכֶלֶא בְּעַזָּה, בֵּינֵיהֶם יְלָדִים קְטַנִּים וּקְשִׁישִׁים.
מתוך כאב אני כותב על מחדל צבאי, שהשאיר יישובים סמוכים לגבול עזה ללא הגנה לביטחונם של תושביהם. אם באותו בוקר של שמחת תורה היו נוכחים כאלפיים-שלושת אלפים חיילים יהודים חמושים פזורים בכל היישובים היהודים בעוטף עזה הייתה נמנעת התוצאה האכזרית של המלחמה.
אם הייתה מערכת של תצפיתנים יהודיים צפופה ויעילה לאורך כל הגבול בין ישראל לרצועת עזה, ניתן היה לתת אזהרה מוקדמת ולמנוע הפתעת קטל אכזרי של אלף ארבע מאות אזרחים יהודים וחטיפת למעלה ממאתיים אזרחים. אני חוזר ומדגיש, אם בכל יישוב היו כ-20-15 חיילים חמושים בתחמושת יעילה, היה ניתן למנוע את הבושה החמורה של טבח אכזרי בנפשות יהודיות יקרות.
אני מקליד את המאמר הזה במקלט בבית אבות, כאשר גוש-דן, בו אני חי, מופגז על-ידי ארגוני הטרור מרצועת עזה. מסביבי מתכנסים במקלט אנשים במעלות הגבוהות של העשור התשיעי לחייהם, יש ביניהם, שהחלו כבר לטפס במעלות העשור העשירי לחייהם. צר לי לראות אנשים, שכל חייהם נתנו למדינת ישראל והשתתפו במלחמת הקוממיות ב-1948, במלחמת קדש בשנת 1956, במלחמת ששת הימים ב-1967, במלחמת יום הכיפורים ב-1973 וחוו בבגרותם ובזקנתם חוויות קשות מנשוא, שכפו שלל עימותים צבאיים על מדינת ישראל. היום הם חווים מחדל מכאיב של טבח אכזרי, הקוטל 1,400 מבני עמנו. צר לי לראותם חווים את האיום הכבד על עצם הקיומיות של עם ישראל במדינתו היקרה - מדינת ישראל. הם חווים היום חוויה, שלא חוו אף לא בעימות אחד עם שכנינו הפלשתינים.
אני מוצא לנכון להביע אמירה כואבת לנוכח טבח אכזרי של 1,400 אזרחים מבני עמי, ביניהם ילדים וקשישים. מתוך הכאב הזה אני מעלה את הבקשה לנצל את החסות, שמעניקה לנו ארצות הברית, ולעלות על דרך של משא-ומתן בחסות ארצות הברית לשחרור מידי של מאתיים עשרים האסירים בני עמנו, הגם שזה כרוך בשחרור אסירים פלשתינים, שביצעו מעשי רצח אכזריים בעם ישראל.
אני תומך בדעתו של מי שהיה שר ביטחון במדינת ישראל ורמטכ"ל בצה"ל, התובע שחרור כל 6,000 האסירים-השבויים הפלשתינים תמורת 220 השבויים הישראלים. בבקשי לעלות את הדרישה לשחרור מידי של 220 ישראלים משבי העזתי, אני מבקש לא לעלות על דרך על דרך של הטלת עונשים קולקטיביים על שני מיליון אזרחים ברצועת עזה, ולא לעלות על דרך המונעת מים ומצרכי מזון, חשמל, דלק וציוד רפואי מאזרחים פלשתינים. אני נושא בלבי תפילה שהמשא-ומתן הזה - שעדיין לא התחיל - יבשיל לגיבוש דעה בחברה הישראלית, שאין פתרון צבאי לסכסוך הפוליטי.
אני נושא תפילה בלבי, שתבשיל בחברה הישראלית הדעה שהמשך הכיבוש והדיכוי של אוכלוסייה פלשתינית רק עלול להביא להמשך העימותים המדממים, והפתרון הוא אך ורק במתן יד תומכת בהקמת מדינה פלשתינית לצידה של מדינת ישראל.
אני מוצא לנכון. להעיר הערה נוספת. ב-1958 נשלחתי לשירות מילואים בצבא הגנה לישראל ערב ראש השנה לתקופה של חודש ימים לקיבוץ כיסופים. אמנם, שוחררתי כעבור יומיים עקב בקשת משרד החינוך לשחרורי כמורה בחינוך המיוחד, אך הגדוד שאני נמניתי עליו פוזר בכל יישובי הסביבה. אם זכרוני אינו מטעה אותי, לכיסופים נשלחה כתה אחת שמנתה כ-12-10 חיילים. נראה לי, שאם היום בכל קיבוץ הייתה קבוצה כזו חמושה בנשק מגן מתאים, לא היינו גומאים מכוסות היגון של הַטֶּבַח, שָׁטָּבַח 1400 מבני עמי.