שבוע רביעי למלחמה שנכפתה על ישראל וההכרעה, אם תהיה כזו רחוקה. צה"ל כבר נמצא על אדמת הרצועה ואפשר שכבר רושם הצלחות מבצעיות, אבל הדרך עוד ארוכה. כנראה. ראשי המדינה הבטיחו "לשנות את המזרח התיכון" ו"למוטט את חמאס". יש לקוות שכך אכן יהיה, ובינתיים ראוי לדון בשני מונחים שילוו אותנו גם ביום שאחרי: ניצחון והפסד. נכון לעכשיו המאזן בטור ההפסדים עומד על שניים וייתכן שהשלישי בדרך (אגיע אליו בהמשך). ההפסד הראשון היה בשבעה באוקטובר: בהתקפה הנפשעת של חמאס איבדנו חיי אדם של המונים ובנוסף נכבשו יישובים ישראלים וסמלי שלטון (בסיסי צבא ומשטרה) לשעות ארוכות. נכון הוא שישראל הצליחה להשיב את הריבונות על הטריטוריה, אבל התקדים נוצר ונחרת בתודעה. לא רק שלנו. גם של האויב. ההפסד השני הוא בשדה ההסברתי: מגיעה יותר ממילת תודה והערכה עצומה לאלו שנושאים בנטל ההסברה (למשל, דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, שגריר ישראל באו"ם, גלעד ארדן, ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט). לא זו אף זו: התמיכה המדינית שמעניקים מנהיגי העולם החופשי לישראל נותנת (עדיין) לגיטימיציה בינלאומית למהלך ישראל מכריע, אבל בתקשורת העולמית ובאקדמיה - בעיקר בארצות הברית אך לא רק שם, המאבק על הנרטיב בעיצומו. הפלשתינים לא בוחלים בהצגת תמונות שינציחו את היותם קורבן. אם, וזה אם גדול, ישראל יכולה לנצח בשדה הזה, היא חייבת להשתמש בכל ארסנל הכלים העומד לרשותה. לדאבון הלב, בשבעה באוקטובר הקורבן היו הנרצחים הישראלים. מעשי הזוועה שנעשו בהם ואשר תועדו חייבים להפוך לנשק הסברה. אסור להנציח מצב שבו ישראל תישאר המדינה היחידה שאינה יכולה להגן על אזרחיה מפני ארגון טרור שיש להשמידו. ההפסד הפוטנציאלי השלישי הוא בחזית הלחימה עצמה. ישראל נמצאת בדילמה קשה מאין כמותה, כזו שמעולם לא עמדה בפני מקבל ההחלטות. יש בה, בדילמה, שיקולים מבצעיים, מדיניים, דיפלומטיים, אנושיים וערכיים: מיטוט חמאס או שחרור החטופים. חלופה המשלבת בין השתיים היא בגדר הבלתי אפשרי. החלופות הישראליות הן אלו: 1. תפיסה קרקעית של צפון הרצועה (נניח עד קו ואדי עזה). במקרה כזה גם העיר עזה תעבור לשליטה ישראלית. ניתן יהיה להגדיל את הלחץ על חמאס ואולי להתחיל משא-ומתן (אמיתי!). ישראל תדרוש מן הסתם את שחרור החטופים (גם ארבעת הישראלים שנמצאים ברצועה עוד לפני המלחמה). חמאס תתבע נסיגה ישראלית מלאה משטח הרצועה, שחרור אסירים ביטחוניים והפסקת אש. אם המשא-ומתן יצליח, והחטופים ישובו הביתה, יהיה מי שיציג בישראל זאת כניצחון גדול. אבל, זה לא יהיה ניצחון של ממש. מדוע? מפני שחמאס יישאר השליט ברצועה והאיום על אזרחי ישראל לא יוסר. ההתנגדות החמושה הפלשתינית תוכיח (שוב) שישראל נכנעת למצפן המוסרי שלה ומשחררת (בכל מחיר?) רוצחי יהודים. במילים אחרות, יזימה עתידית של חטיפת ישראלים היא קלף מיקוח יעיל לשחרר אסירים ביטחוניים (יהיו כאלה גם בעתיד). 2. מערכה צבאית ללא מעצור עד להשגת היעדים שנקבעו על-ידי ממשלת ישראל מלכתחילה: מיטוט חמאס והסרת האיום על ישראל. במצב הזה, בהינתן מודיעין מדויק, ניתן יהיה - אולי - לחשוב על מבצע לשחרור חלק מהחטופים. אך במצב הזה, למרבה הצער, כאשר הנהגת חמאס תבין שכלו כל הקיצין היא עלולה לנהוג בחטופים כמנהג "תמות נפשי עם פלישתים". בתרחיש הזה כמובן נכנסים לא רק שיקולים הומניטריים אלא גם בינלאומיים משום שבין החטופים לא מעט אזרחים של מדינות אחרות, כולל כאלו התומכות במוסר הישראלי בעת הזו. בנקודת הזמן הזו ישראל, ככל הנראה, מקשה לאתר את הנקודה שבה חמאס יישבר. לכן, היא בוחרת להתקדם בצעדים מדודים ולחכות לטעויות מבצעיות ואולי גם לשבירה של חמאס שתאפשר לה להציג לעולם ניצחון - מבצעי ותודעתי שישיב לישראלים הרתעה, תמיכה בינלאומית, גאווה ואולי הכי חשוב ביטחון אישי.