מוטקה היקר, כבר לפני כמה שנים הפתעת אותי - והדאגת אותי. אמרת לי דוגרי: יוסי, מצבי רע, תהיה מוכן, בבוא היום - אני רוצה שאתה תהיה מי שיספוד לי. חזרת על כך על ממיטת חולייך כשאושפזת בבית-החולים. פנית בנוכחותי לנכדתך ענבל: תרשמי לפנייך, אני רוצה שרק אדם אחד ידבר בבוא יומי, וזה יוסי. והנה אני - שבאתי בעקבותיך למלא את תפקיד יו"ר מכון ז'בוטינסקי - ניצב פה, מוטקה, וממלא את מצוותך כלא-מאמין. גם שני מתקני החמצן אליהם היית צמוד - לא עזרו עוד. נפרדת מאיתנו בעת הקשה ביותר למדינה. בעיצומה של מלחמה ולאחר אסון כבד ומחדל - בל יסולח. היית ער לכך. נפרדת מאיתנו כשגם מכון ז'בוטינסקי, בבת עינך, נמצא בשפל. לכך לא היית ער. חסכתי זאת מידיעתך. אפשר לספר מכאן ועד הודעה חדשה את סיפורך, את סיפוריך. אבל מי אני לעומתך? לא היה מספר סיפורים עסיסיים, מן החיים, מניסיון חייך - כמוך. כל ישיבה יבשה, כל דיון ומיפגש, היית מטבל בסיפור מן העבר, בדיחה יהודית עסיסית, לפעמים ביידיש, מעורר גלי צחוק, אבל גם מחשבות. יהיה הנושא אשר יהיה, תמיד היית קוטע את שטף דבריך באמירה: "ועכשיו אני אספר לכם סיפור"... ותמיד היה זה סיפור חדש, קשור לעניין, מסופר בחן רב, ביידישקיט הנפלאה שלך, ומוסר השכל לצידו. דיברת תמיד לעניין, ובקצרה, כפי שלמדת מחיים לסקוב וציטטת אותו: "דבר בקול - כדי שישמעו אותך, עמוד זקוף - כדי שיראו אותך, דבר קצר - כדי שיאהבו אותך"... והיית מוסיף על כך בחיוך: "אל תדברו אלי מהר, כי אני מבין לאט"... באחת משיחותינו האחרונות אמרת לי: הראש עובד, השכל קיים, אך היכולות הפיסיות - פחתו. "כבר לא כל החושים עובדים אצלי טוב כבעבר, אבל מה שעדיין עובד אצלי טוב, זה חוש הריח. נוכלים אני מריח מרחוק". המאור הגדול בחייך היה כמובן זאב ז'בוטינסקי. כתלמידו הנאמן, כתבת עליו ב-2005 - ואני מצטט: "בניגוד לאחרים לי אין מושג מה ז'בוטינסקי היה חושב היום על הנושאים המפלגים את המחנה הציוני. אולם בעניין אחד אין לי ספק: ז'בוטינסקי היה נשאר כפי שהיה בשישים שנותיו: ישר, דובר אמת, מסתכל במציאות ומנתחה על-פי שורת ההגיון. יושרו נבע מאומץ לבו, מנחישותו להתמודד עם אתגרים ועומק אמונתו בצדקת הדרך". היית ז'בוטינסקאי אמיתי, ישר, וככזה לא רצית ללכלך ידיך בפוליטיקה. כשעזר ויצמן רצה לגייס אותך לצידו, השבת לו חד וחלק: "פעילות פוליטית - נישט". "אני תלמיד של תנועת ז'בוטינסקי האמיתית" - הדגשת. ואכן, כזה היית: בבקיאות בכתביו, בידע לצטט תמיד משהו רלוונטי מהם, בתרבות היהודית שלך, בהדר הליכותיך. ועוד אמרת לי פעם: "אני חי כמו יתרו. "ויחד יתרו" - לאמור: שמח מצד אחד, חרד מצד שני. חרד למדינה, חרד לעתיד". היו לך סיבות אישיות לבקר, שלא לומר לשנוא, את השמאל: "לקחו לי את הפרנסה ופתחו לי את הראש", סיפרת לי על ימיך כנער באצ"ל. בחמש השנים שבהן כיהנת, כמובן בהתנדבות, כיו"ר ההנהלה של מכון ז'בוטינסקי, עשה המכון צעדים חשובים קדימה. בהנעת מפעל כתבי ראש בית"ר, בזירוז מפעל האיגרות, בהוצאת ספרים אחרים, בערבי עיון שבהם הופעת ובירכת, ועוד ועוד. שיתוף הפעולה בינינו - אתה היו"ר, אני המנכ"ל - היה למופת, הניב פירות הילולים. לא היו חסרים גם תיסכולים: המאבק על הקמת הבניין ברמת-גן - מיזם שנותר על הנייר, וגרם לך מפח נפש - המאבק הבלתי נלאה על תקציבים ותרומות שהיית חוד חנית בו, הדאגה בכללותה לעתיד המכון ועתיד המורשת הציונית-רביזיוניסטית. הגעת למכון ז'בוטינסקי אחרי שמילאת שורה של תפקידים רבי חשיבות בשירות ביטחון המדינה וכלכלתה. אתה, חבר האצ"ל, שירתת בצה"ל מקום המדינה עד 1972, במגוון תפקידים, שהבולט בהם היה ללא ספק מזכיר הפיקוד העליון במלחמת ששת הימים ולאחריה. כתבת את ההיסטוריה של המלחמה ההיא מנקודת מבט הרמטכ"ל יצחק רבין ושאר אלופי הפיקוד - וליתר דיוק: מחקר על תיפקוד מוצב הפיקוד העליון בהמתנה ב1967 ובמלחמת ששת הימים - מחקר שעדיין לא יצא לאור, אך חוקרים רבים מסתמכים עליו בספריהם. השתחררת בדרגת סגן-אלוף, ולצד פעילויות בחברות כלכליות שונות - ובמיוחד בהתאחדות התעשיינים, כראש מחלקת ההסברה - התמסרת להפצת מורשת האצ"ל, כחבר הנהלת ברית חיילי האצ"ל, ולערוך ספרים. גם אחרי שפרשת מראשות המכון בסוף 2016, המשכת לשמש כחבר המערכת של הוצאת כתבי ז'בוטינסקי האידאולוגים, המהדורה המדעית שהייתה חלום חייך, בבת לבך. באיזו תחושת סיפוק מיששת את הכרכים הראשונים שזכית לקבל לידיך, וכמה לחצת עלינו להאיץ את המפעל. "אני כמו קיביצער, נותן עצות, זורק רעיונות, לא מתערב. מצידי - אתה יכול לזרוק את העצות שלי לפח"... ומצד שני: "שמור אתי על קשר" - כך ביקשת, כשחשת שאתה דועך. כבר באמצע שנות השמונים שלך, אמרת לי: "בחיים לא תיארתי לעצמי שאגיע לגיל מופלג זה". והנה, שמרת על חיוניותך כמעט עד לזמן האחרון, למרות מגבלות התנועה. בשיחתנו האחרונה, כשבירכתיך ליום הולדתך ה-94, סיפרת לי על קשיי הנשימה, על מכונת החמצן, על הקושי אפילו להזיז כסא, על יציאה מהבית רק לרופאים. "תוחלת חיים - אמרת - זה דבר אחד, איכות חיים זה דבר שני". ובכל זאת נאחזת בחיים. כאיש ספר, הריבית לקרוא ולבכות את המצב במדינה וגם בתנועה, זו המתיימרת להיות ממשיכת מורשת ז'בוטינסקי. ככל שזה תלוי בי, מכון ז'בוטינסקי עוד יפרח וישגשג ומורשת ז'בוטינסקי תהיה המצפן והמצפון של מנהיגי העתיד. מורשתך - שנוציא לאור ספרים, שנפיק אירועים, שנפיץ בכל האמצעים את מורשת ז'בוטינסקי - תקויים. אהבתי אותך מאוד, היית לי מורה דרך, מבקר ומשבח, הכל לפי העניין. תחסר לי מאוד. דמותך, נועם אישיותך, מסירותך, צחוקך, לא ימושו מן הזיכרון.