פוגרום ביהודים?! - מי שיער שדבר כזה יתרחש במדינת ישראל - מדינת היהודים - בשנת ה-75 להקמתה? שואה כמו בתקופה מלחמת העולם השנייה? מי חשב על אפשרות כזאת מאז מלחמת השחרור בתש"ח - 1948 - ועד שבעה באוקטובר השנה?! אפילו "אנשי הרוח" כפי שהם מכנים את עצמם - גם הם לא כתבו אלגיות על אירועים נוראים כאלה - וכך, מאז שירתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק ומאז ימי המשורר חיים גורי מימי מלחמת השחרור - לא קם משורר שינציח שירה אפוקליפטית-נבואית ממש על מה שיתרחש והתרחש בימינו בעוטף-עזה, בשדרות ובאשקלון - ועוד ידם של המרצחים נטויה גם ביחס לעתיד.
לא יכול להיות ספק בכך שההפגנות המיותרות לחלוטין שהפכו לאופנה של "בון טון" במהלך תשעת החודשים שקדמו להתפרצות המלחמה - הן אלה שסימנו את המועד לתחילתה. כל משפטן היה ער לכך שבמהלך השנים בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ שם מקלות בגלגלי מדיניות הממשלות שלנו בשלושים השנים האחרונות. אהרן ברק הוא זה שהסיר את המגבלה העקרונית במשפט שלנו, לפיה רק בעל אינטרס אישי שנפגע יכול לפנות ולדרוש צווים מבג"ץ נגד הרשות המבצעת - היא הממשלה.
באימפריאליזם הטבוע באופיו השופט אהרן ברק הסיר מגבלה זאת ובכך סיפק תירוץ לאופוזיציה שהתחילה בהפגנות ללא כל סיבה קיומית ובהגנה על האימפריאליזם השיפוטי שמנע מן הממשלה לטפל בסילוקם של מסיגי הגבול מאפריקה שבאו בהמוניהם - וזאת רק דוגמה לתירוץ ההפגנות הבלתי-פוסקות שהחלישו את מדינת ישראל ובעיקר את תדמיתה בחו"ל. עצם העובדה שהפוגרום הערבי פרץ בסמיכות זמנים למשבר הבג"ץ - היא הנותנת שההפגנות גרמו למלחמה - או כפי שאמי ז"ל נהגה לומר: "במקום שהחוט דק - שם הוא נקרע".
בעלי הנטייה הפילוסופית הריקנית בוודאי עוד יגדילו לעשות בקינתם שכבר מבצבצת פה ושם בשידורי הרדיו - על כך שלא מסרנו בזמן את חבל יהודה ושומרון לאויבינו - ועוד יחלמו את חלום-הסיוטים בדבר ישראל כ"מדינת כל אזרחיה" ואפילו לא יעלה בדעתם שגם אם נמסור להם הכל - הכל - את כל ארץ ישראל - הם לא יסתפקו ולא יעשו שום פשרה. הטרגדיה הלאומית שלנו היא בכך שאנחנו כציוניים תמיד חלמנו על פשרה הולמת אך הם, הערבים, רוצים רק ניצחון טוטאלי - ולא פשרות.
ומה הלקחים ממה שהתרחש לנגד עיניינו? - הצבא לא היה מוכן דיו, ובמקום מוכנות סמך על רוח-הפשרה בכל השנים הרבות בהן תעמולת השמאל על שלום אפשרי כביכול תמורת ויתורים טריטוריאליים לא הוקע ציבורית כתעמולה תבוסתנית שאין לה על מה לסמוך. לכן העבר פסול כמודל לחיקוי. גם מיטב פרשנינו בעיתונות צריכים לבקש סליחה מן העם על הפצת האשליה של שלום אפשרי עם אויב אכזרי הנחוש להשמיד את מדינת ישראל. ביחס להווה - בוודאי שהשאיפה בצבא צריכה להיות להעמיד את הביטחון על תורתו של האל"ם (בדימוס) בריק המתריע בעיתונות מזה שנים על אי-מוכנות הצבא למלחמה.
וביחס לעתיד - המסקנה היחידה חייבת להיות "לעולם לא עוד!" - ולקיים משמעת ברזל בצבא מלווה בהסברה שהעם הערבי בכללותו, פרט ליוצאים מן הכלל, מעטים, שואף להשמידנו ולרשת אותנו. ז'בוטינסקי אכן צדק כאשר דרש במאמרו "קיר-הברזל" שזה יהיה הקיר המעשי כנגד אויבינו - קיר ברזל ולא קיר חיימר הפרוץ לכל רוח ושיסודותיו הרעועים הן כמה בנות "תצפיתניות" שעליהן סומכת מדינה שביכולתה להחזיק גם צבא גדול וחזק ונחוש יותר מזה שעמד כביכול על הגבול ולא הצליח למנוע שחיטה בישובי עוטף עזה. הוכח שתעמולת השלום של השמאל היא כוזבת - והפתרון לטווח ארוך הוא רק קיר הברזל של ז'בוטינסקי.