הציבור מגלה עניין מוגבל בנושא המדיני, שהוא העיקר בכל מלחמה. מובן מדוע. המדיניות, שהיא העילה למלחמות רבות, דומה למשחק שחמט. חובה לחשב מהלכים רבים ומורכבים. יותר קל לביביסט המצוי לכתוב בפייסבוק ובטוויטר ש"בנימין נתניהו מלך", ולא צריך גם לנמק, מאשר להיכנס ללבירינט של המדיניות. אלא מה? היא המהות.
המאה ה-21 כילתה כבר כמעט כרבע מזמנה, וכמה מהלכים מדיניים העידו על מאמץ לקדם את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, שראשיתו בפרעות ירושלים 1920? רק שניים. אהוד ברק גילה גמישות מופתית בוועידת קמפ דייוויד אפילו בסוגיית ירושלים המאוחדת, ויאסר ערפאת ואבו מאזן נמלטו מן המקום; ואהוד אולמרט שקע ביזמה פרטנית מרשימה, אבל לאבו מאזן לא היה את שאר הרוח להיענות.
עתה ניצבת ישראל בפני צעד מדיני רב חשיבות, וניכר כי יש לירון אברהם מערוץ-12 מקורות מהימנים הטוענים כי המשבר עם ארצות הברית הוא בבחינת "בלתי נמנע". זו סיבה לדאגה למרות שהציבור באדישותו סבור כי מדובר במלים ועוד מלים, ובמלים בלבד. רק שמשבר "בלתי נמנע" עם ג'ו ביידן הוא הכפלת האסון שכבר המיטה עלינו ממשלת ח"ס - חלם-סדום.
מדוע עלול להיגרם משבר מדיני עם ארצות הברית, שיגרור אליו - נגדנו - את מדינות ברית נאט"ו ודמוקרטיות נוספות? בין השאר מפני שישראל מעדיפה את העמימות על פני ניהול בירור גלוי ושקוף עם ידידיה בעולם. הממשלה לא גיבשה דבר, שיהיה נהיר לאזרחיה ולמשרדי החוץ בעולם. אילו עמד בראשה איש ציבור אחר יש סיכוי שהיה מייצב את מטרותיה המדיניות כך:
הפוגה (Truce) הומניטרית? היא תיתכן שאף תיהפך למשהו יציב יותר כהפסקת אש (Cease fire) ברגע בו ממשלת ישראל תתחייב להעביר את עתיד השליטה בעזה לדיון במדינות הליגה הערבית, או שמצרים תחזיר את ניהול הרצועה לידיה, או שעזה "תחובר לה יחדיו" לרמאללה, דהיינו לשלטון אחיד של הרשות הפלשתינית.
בנימין נתניהו מחבל בזה. אך אילו הסכימה ישראל לשובה של הרשות הפלשתינית לעזה (משם הודחה בהפיכה של חמאס ב-2007) ולמשא-ומתן עם הפלשתינים שגווע מאז עלה ביבי לשלטון - היה לה על מה להתדיין עם הבית הלבן, ולמנוע משבר גורלי עם הבית הלבן.
לא סיוע הומניטרי תמורת כלום לטובת חמאס אלא השלמה אמריקנית עם המשך הלחימה בארגון הטרור תמורת התחייבות ישראלית לחדש בתום לב את המשא-ומתן שנפסק ביום האחרון לכהונת אולמרט עת אבו מאזן קיבל ממנו הצעה להסדר והבטיח לחזור עם תשובה, אך נאלם ונעלם.
במקום להתבכיין שהעימות עם ארצות הברית, או מה שיותר סביר - כניעת ביבי - קרוב, נחוץ להתבונן במציאות ולראות את הצורך במשא-ומתן עם הפלשתינים שביבי הקפיא כ-14 שנים. בלעדיו הוא כולא את העם בישראל במה שיהפוך ל"בכייה לדורות".
ניתן למנוע משבר עם ארצות הברית, ואף לקבל ממנה אורכה להמשיך בעקירת חמאס מן הרצועה, שזה היעד העיקרי לנכחות צה"ל בעזה, אם נסכים לחדש את המשא-ומתן על פתרון המבוסס על כינון "שתי מדינות לשני עמים". אין ממשלה פחות מתאימה לכך מאשר זו בה חברים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר ואורית סטרוק.
המשא ונתן עם אמריקה על סיוע הומניטרי הוא טעות מהותית. ישראל אינה צריכה להיענש בהכנסת עוד משאיות עם חסה, ואפילו לא על הזרמת דלק לעזה. המטבע שלה הוא נכונות לחידוש ממשי של המשא-ומתן עם אבו מאזן במקום בו נפסק בקרוס ממשלתו של אולמרט.
אל שוד ושבר. עוד הדברים נכתבים העניק ביבי ראיון לרשת abc ואמר כי ישרטל תיאלץ לשלוט ברצועת עזה מבחינה ביטחונית לזמן בלתי מוגדר. ככה זה מתחיל, וכל אחד מבין כיצד זה יסתיים. ממשלת ח"ס, חס וחלילה.