אנחנו בשלב הכי מסובך במלחמה. אחרי כישלון גדול של כלל המערכות באותה שבת ארורה מדינת ישראל מצליחה. יש השגים. כך מבחינה צבאית וכך חשוב יותר מבחינה פנימית. החלק האחרון חשוב הרבה יותר בעיני, אי-אפשר להלחם ולנצח ללא גיבוי של הבית. אי-אפשר להחזיק חודש וחצי במילואים בשטח בלי המשפחה, תוך כדי סיכון חיים, כשאין תחושה שאתה חלק ממשהו גדול יותר. כל מי שנמצא כאן יעיד על כך, כל אחד מהמילואימניקים המופלאים שאני פוגש כאן.
זה נכון שיש גם צרכים אחרים אבל האמצעים הצבאיים מהאפוד הקרמי, האמר"ל ועד הטנק הם רק חלק מהצורך הטקטי. הצורך האסטרטגי הוא התחושה שאנחנו עושים משהו שמשנה את המציאות, תחושת ההגנה על הבית והחיבור לעם. זה הבסיס והמנוע למכונה הלאומית שפועלת כבר כל כך הרבה זמן.
הנחת המוצא בצה"ל במשך שנים היא שלוחם מסתער קדימה מול אש בגלל החברים שלו ובגלל הקריאה אחרי של מפקדו. במדינת ישראל שלפני המלחמה, לא כולם הסתערו קדימה ובוודאי לא כולם שימשו דוגמה אישית וצעקו אחרי. בצבא זה עבד, אי-קטן של ערכים ישנים, בחוץ לא. מאז תחילת המלחמה זה השתנה, העם הפך לכזה. חוכמת ההמונים גברה על השנים האחרונות גם אם הפוליטקה נשארה באותו מקום. אחוות הלוחמים המפורסמת התרחבה מעבר לצבא כי לא הייתה ברירה. המכונה האדירה של מאות אלפי ישראלים נזקקה לדלק אידאולוגי ובמאגרים המוסדרים של הפוליטקה היה כלום. אפס אידאולגיה בונה. רק כאוס, פילוג ועיסוק בשטויות. רק תחשבו שבחיים הקודמים היה פה ויכוח מי בעד ביבי והרפורמה המשפטית. ישראלים התווכחו ברצינות גמורה ובלהט אדיר על הוועדה למינוי שופטים במקום על חיזוק מדינת ישראל וביטחון המדינה. התעסקו פה במי שמאלני במקום במי מתגייס ויכול להחזיק נשק בזמן חירום.
ביום מן הימים זה יהיה הנושא הכי חשוב בוועדת החקירה, הסימום הזה של אומה שלמה ואיך עם שלם התעורר ובכוחות עצמו ללא הנהגה וקריאה "אחרי" החליט ועשה. התנדב, התגייס, נלחם ואיפשר למי שיושב בירושלים להתאפס על הכיוון והצורך הצבאי. תהיה בבדיקה הזאת גם מורשת גדולה וגאווה גדולה. לעם, לא להנהגה. אני יודע שיש מי ששואף לחזור לחלק השלילי של הימים שלפני. למקום שבו אנחנו מקללים זה את זה ברשתות החברתיות. מבחינתו היום שאחרי המלחמה נראה אותו דבר. אותה פוליטקה, אותו ויכוח, אותו עיסוק בטפל, אותה שנאה. אני גם יודע שמי שנמצא כאן לא ייתן לו. הרעל הזה יוצא ממי שלא מרגיש חלק, מי שלא משרת, מתנדב או עושה משהו. מי שלא מכיר בני משפחה או חברים כאלה. אני מרחם עליהם. לגור במדינת ישראל, לשמוע מדי יום על הסכנות, האיומים ורשימת הנופלים ולא למצוא אופטימיות, זה עצוב. בלי הרוח הגדולה יש ריק גדול. ועדיין אני מעריך שאלה שתקועים שם לא חשובים מספיק. הם לא משפיעים עכשיו על מדינת ישראל הם לא ישפיעו בעתיד על ישראל שאחרי המלחמה.
אנחנו בשלב הכי מסובך במלחמה כי עכשיו הרוח האדירה של העם נדרשת למילים וכיוון. זה לא רק לקחת נשק או ארגז אוכל ולהסתער. העם זקוק לתמרון פנימי ומדינת ישראל זקוקה לתמרון בינלאומי כדי להגיע ליעדים שלה ללא מעצורים. יותר חשוב היא נדרשת לאגרסיביות צבאית כדי להגיע לקו הסיום. יש עכשיו עיסוק גדול בהסברה דווקא בגלל השלב הזה. בגלל הצורך הפנימי והדיפלומטי. בעיני הבסיס הכי טוב להסברה בשלב הזה זה הנשק. המסר הכי טוב שלנו הוא כוח צבאי. הסברה היא לא רק במסדרונות האו"ם ובערוצי הטלוויזיה הזרים, הסברה היא קודם כל פה במזרח התיכון. לאויב.
מסר פשוט
אנחנו בשלב בחיי האומה שבו אין ברירה. זמן רב מידי עסקנו במאבק על הנרטיב, בשכנוע העולם מול כל תמונה קשה או אמירה מטומטמת של שר בממשלה. עכשיו צריך לשכנע את עצמנו ואת המדינות הערביות מסביב שאין כזה דבר לתקוף יהודים. אסור לעצור בלי שהחמאס יושמד. לא רק בגלל המתרחש בעזה אלא בגלל מה שמתרחש בשאר המקומות בעולם. מה שישראל עושה בעזה משפיע על לבנון וסוריה וגם על האנטישמיות באירופה. איש לא אוהב ריבונות יהודית חזקה אבל בלעדיה לא נשרוד. הנרטיב הכי חשוב גם לקהילה הבינלאומית הוא שהחמאס בחר לטבוח ביהודים, מדינת ישראל הופתעה אבל המחיר הוא כזה שלעולם לא עוד. מלחמה היא גיהנום, יש חפים מפשע שנפגעים בעזה, לא במתכוון אלא מכיוון שהחמאס עושה בהם שימוש כמגן אנושי. אין שום אפשרות אחרת מלבד להלחם ולהשמיד את תשתית החמאס כאשר ילדים יהודים נרצחים ונחטפים. מדינת ישראל לא נוקמת. היא מגנה על עצמה.
המסר לקהילייה הבינלאומית צריך להיות פשוט: אפשר לסיים את המלחמה הזאת במהירות. לעצור את מעגל הדמים אבל התנאים חייבים להיות כאלה שכל החטופים משתחררים והרצועה מפורזת מנשק ורקטות. אפשר לקבל הפסקת אש הומניטרית לכמה שעות אם רק משחררים את כל החטופים. אפשר לעצור את כוחות צה"ל אם מנהיגי החמאס יצאו מהמחילות ויכנעו או יצאו מהרצועה. אפשר להגיע להסכמות ופשרות אבל אף אחת מהן לא יכולה לכלול יותר סיכון של חיי ישראלים. את התמונות הקשות מהטבח ומהקיבוצים צריך ללוות עם התמונות של גן העדן שהיה בעוטף רגע לפני. את שטחי הכינוס והצירים של האוגדות פנימה צריך ללוות בתמונות של שדות פורחים ומוריקים, רגע לפני. מטעי האבוקדו והבננות שהפכו במלחמה ליעד צבאי נועדו לספק אוכל ופרנסה. עבדו שם אגב גם פועלים מעזה. השטחים שהפכו לפודרה מאובקת היו שטח טיולים ויערות פורחים.
ההריסות בצפון הרצועה ומרכזה הן רק תוצר של בניית תשתית טרור ומנהרות מתחת. אין פה שום מעשה צבאי ללא סיבה אלא יש פה רק הגיון בריא, חיפוש אחר החיים והעתיד. אם העולם רוצה למנוע שפיכות דמים הוא צריך לסייע בהשמדת החמאס. אם העולם מחפש קידום של ערכים ליברלים הוא צריך לעסוק בחיזוק ישראל. ואם הטענות כלפי ישראל הן חלק מההיסטוריה זה גם בסדר, אנחנו נעשה מה שצריך.
ישראל מחפשת פריחה ושגשוג, בתים מלאי אור וילדים משחקים. אנחנו לא מדינה שעלתה על מדים ונשק מתוך גחמה להשיג עוד שטח או משאבים, לא נקים מחדש את גוש-קטיף, למרות המחיר הכבד ששילמנו. אפשר להפסיק עם הקשקושים האלה, אבל בהחלט נקרע את הרצועה, נבתר אותה, נתקדם אם זה מה שיאפשר ביטחון מלא. זו מלחמת אין ברירה. כל צעד צבאי שנעשה הוא כי לא קיימות אפשרויות אחרות. אם הדרישה היא שרק ישראל תעצור אז אין בדרישה הזאת רצון אמיתי להפסקת המלחמה. המלחמה תסתיים במוקדם או במאוחר. כדי לחזור לפריחה, לחריש העמוק, כדי שאנשים יחיו נורמלי, צריך עכשיו כוח צבאי. ולבסוף אנחנו גם ננצח כי אין לנו בררה אחרת.