ידיעה אחת קטנה, בשלל החדשות המציפות אותנו, חמקה מעיני הציבור הישראלי בימים האחרונים: רע"ם, מפלגה דתית ערבית, שהייתה פעם בקואליציה, תובעת מחברת הכנסת אימאן ח'טיב, להתפטר מחברותה בבית המחוקקים לאחר שטענה כי חיות האדם של טבח ה-7 באוקטובר לא שחטו תינוקות. ח'טיב חזרה בה, לכאורה, אבל את מנהיג רע"ם, מנסור עבאס, זה לא מספק. הוא בוחן סנקציות נגדה. זה שיאו של מסע שמנהל מנסור עבאס בחודש האחרון אל לב הקונצנזוס הישראלי, כחלק מהמשנה שלו לקדם שותפות אזרחית בין יהודים ללא יהודים גם בעת המלחמה. עבאס אינו היחיד. במוצאי שבת (4 בנובמבר) קיימו ערבים ישראלים עצרת בחיפה שבה הוקיעו את חמאס. השתתפו בה גם נציגים של הרשימה המשותפת.
אני לא משלה את עצמי (ואת הקוראים) שערביי ישראל יהיו ציונים. האמת, אין צורך בזה. הזיקה של האזרחים הערבים למדינה אינה נמדדת בשירת התקווה או הנפת דגל הלאום. הדרישה הישראלית (היהודית) מהם להזדהות עם הדגל או מילות ההמנון מופרכת מיסודה משום שהן ההמנון והן הדגל הם בעלי סממנים יהודים מובהקים. המיעוט הערבי בישראל מורכב מאזרחים שווים בפני החוק אך לא בפועל. עשרות מהם, בדואים מהדרום, נרצחו באותה שבת שחורה. חמאס לא הבחין בינם לבין יהודים. אחרים הגישו סיוע ליהודים באותה מסיבת טבע. בשבוע הראשון של המלחמה התפרסם סקר לפניו 80 אחוזים מערביי ישראל מוקיעים את מעשי חמאס.
לערביי ישראל יש הרבה מה להפסיד מהצטרפות למערכה: בראש ובראשונה הם זוכרים, תמיד, כי בסוף המלחמה, הם נשארים פה וצריכים להמשיך לחיות, כמיעוט, לצד היהודים. שנית, בחודש הראשון של המלחמה הם כבר חווים ירידה חדה בהכנסות כתוצאה מירידה במספר מבקרים וקונים יהודים ביישובים ערביים. הכלכלה הערבית (גם זו השחורה) נשענת על רכישות של יהודים. בעת הזו, כאשר החזית הפנימית בישראל שקטה, היהודים מדירים רגליהם מהערים הערביות. עד שהיהודים יחזרו, הנזק לכלכלה הערבית כבר עלול להצטבר לנזק משמעותי.
לכל אלה יש להוסיף עוד נקודה, חשובה לא פחות: הערבים מפחדים. גם מהירי של חמאס שעלול לפגוע בהם וגם מיחס היהודים. במקומות עבודה של ערבים, הם כמעט ואינם נראים בחודש האחרון. אלו שמגיעים, מדברים בשקט, פן יבולע להם. בסופו של יום גם הם יודעים: היהודים, ברובם אינם מבחינים בין ערבי ישראל לפלשתיני (מזרח ירושלמי או תושב הגדה המערבית) וגם לא בין ערבי לדרוזי. די בשמיעת השפה הערבית כדי לייצר חיכוך שעלול להוביל לעימות אלים במרחבים ציבוריים.
הציבור הערבי בישראל מתנחם בירידה חדה בשיעורי הפשיעה בחודש האחרון. בה בעת הוא צופה (בעניין) באכיפה בלתי מתפשרת כנגד בני המגזר שכן הביעו תמיכה בחמאס. הקו האדום שסימנה ישראל (סוף-סוף) הוא המשך ישיר לאכיפה המשמעותית שהייתה בשומר חומות (מאי 2021). נכון עשתה המשטרה כאשר עיכבה לחקירה את מחמד ברכה, לשעבר חבר כנסת, בחשד לארגון הפגנה שיש בה פוטנציאל להפרות סדר. אם יתברר כי ההפגנה היא במסגרת החוק, אין למנוע אותה. הפרות-סדר, אלימות והזדהות עם רוצחים - יש לסכל ללא פשרות.
בשורה התחתונה, הציבור הערבי מבין היטב מה מונח על כף המאזניים ורובו לא רוצה להיות מעורב או קשור בדרך כלשהי לטרור. העובדה שמספר ההרוגים בעזה מתקרב, כרגע, ל-11,000 והציבור הערבי בישראל יושב ברובו המכריע בבית (וכאשר הוא מפגין הוא יוצא נגד חמאס) מדברת בעד עצמה. ראוי שהציבור היהודי כולו יהיה מודע לנעשה בתוך המגזר הערבי ולא יחבר אותו באופן אוטומטי למעשי הזוועה של אותה שבת שחורה רק משום שהם ערבים.