רצה הגורל ובשבת (11.11), חמישה שבועות לרצח העם ביישובי עוטף ישראל, זימנה המציאות שלוש תמונות טלוויזיוניות המשקפות את המצב במזרח התיכון בחודש האחרון. על מסך אחד דיווחים שוטפים על פעילות צה"ל ברצועה, בעיקר ליד בית החולים שפאא'. במסך השני פסגה ערבית איסלאמית בריאד, בירת ערב הסעודית, ובמסך השלישי חסן נסראללה נואם (שוב) מביירות.
מבלי להפריז בדרמטיות של הדיווחים, התמונות מהרצועה וקולותיהם של צוותי הרפואה בבתי החולים שיקפו מצוקה וקריאה נואשת לעולם הערבי והאיסלאמי ללחוץ על ארה"ב, כדי שזו תעצור את המהלך הצבאי הישראלי. בזמן שצה"ל נלחם בחזית, בזה אחר זה התיישבו באולם המפואר בריאד ראשי המדינות הערביות והאיסלאמיות. אפילו נשיא אירן הגיע, כחלק מההתקרבות של ארצו לסעודיה, המארחת, בחודשים האחרונים. אבל מעבר למחיאות הכפיים הרפות לאחר כל נאום, לא יצא עשן לבן מאולם בריאד.
לא נשמעה קריאה משותפת של כל המנהיגים למהלך מאוחד, מתואם ומסודר שלהם לטובת העניין הפלשתיני. כולם גינו את ישראל, דיברו על אסון הומניטרי ברצועה וקראו להפסקת הלחימה לאלתר. חלקם הגדול קרא לפתרון של שתי מדינות לשני עמים על בסיס ההחלטות הבינלאומיות 242 ו-338. בשאר אסד, לעומת זאת, קרא לסיים כל מהלך של נורמליזיה עם ישראל.
בשתי מילים: חשיבה אנכרוניסטית. בקצרה, ראשי מדינות ערב והאיסלאם יצאו לידי חובה. לא היו שם קריאות תמיכה או אהדה לחמאס ולו משום שאבו מאזן נכח באולם. יורש העצר הסעודי, מחמד בן סלמאן, אומנם הודיע שארצו מתגייסת לסייע לתושבי הרצועה שנסים דרומה, אבל איש לא דיבר שם על פעילות משותפת של כלל העולם הערבי והאיסלאמי למען הפלשתינים. גם לא על סנקציות ערביות או איסלאמיות נגד ישראל. מטג'יקיסטן במזרח ועד מאוריטניה במערב (אפריקה) - המסרים היו זהים להפליא.
ההסבר העיקרי לכך הוא הלקח שלמדו כולם מהטלטלה האזורית שראה המזרח התיכון מאז דצמבר 2010 והוא שהאינטרס הלאומי קודם לאינטרס הפן-ערבי או הפן-איסלאמי. אם מתחוללת הסלמה באחת ממדינות האזור, הן אינן ממהרות להתערב, אלא אם הדבר מקרין על ביטחונן ויציבותן הפנימית. כך עשו הסעודים בבחריין (2011) ובתימן (2015) וכמוהם הטורקים בזירה הסורית מאז 2011, בכל פעם שהאיום הפך בעיניהם מוחשי. אם ישראל יכולה לסייע להם לקדם אינטרסים לאומיים - עוד יותר טוב. הרחק מעיני המצלמה, לכל מדינה ערבית או איסלאמית אינטרסים משלה, ובכלל זה לחלקן גם עניין לראות את חמאס מוכרעת.
בזירה השלישית, נסראללה בביירות מקדיש חלק עיקרי מנאומו להעלאת המורל של ציר ההתנגדות. סביר שראה בטלוויזיה תמונות מהרצועה, אולי גם התעדכן ישירות מאנשי חמאס שנחשפו לעוצמת התגובה הישראלית על הטבח. מעבר לזה, נסראללה מזהה את העדר האחדות הערבית והאיסלאמית וקרא לפסגה בריאד לפעול ביחד לטובת העניין הפלשתיני. עבור נסראללה, לקרוא לאחרים לסייע לפלשתינים קל יותר מהצטרפות של ממש ללחימה ומזכ"ל חיזבאללה מעדיף לנהל מול ישראל מלחמת התשה.
במקביל הוא ינסה לגייס חזית מדינית ערבית, איסלאמית ובינלאומית כדי לקצר את שעון הלחימה של ישראל באמצעות לחץ על ארה"ב. בהקשר הזה אישר כי ההתקפות על בסיסים אמריקניים בעירק הן בתגובה לאישור של וושינגטון לישראל לכתוש את הרצועה. במקביל, חיזבאללה ימשיך להתיש את ישראל בצפון תחת שתי משוואות: פגיעה באזרחים בלבנון תביא לפגיעה באזרחים בישראל; פגיעה אמריקנית במליציות השיעיות בעירק ובסוריה או פגיעה בצבא סוריה תביא לתגובה נגד יעדים צבאיים ואזרחיים בישראל.
זו תמונת המערכה - הצבאית והמדינית - בשלוש תמונות טלוויזיוניות. השורה התחתונה שלה כרגע היא שחמאס ברצועת עזה אינה זוכה למעטפת הצבאית, הלוגיסטית והמדינית שאותה קיוותה התנועה לקבל מהזירות האחרות. נאומו של אוסמה חמדאן (יום שישי, בביירות) שיקף היטב את תחושת הבדידות של חמאס ואת ההבנה שהכל תלוי בארה"ב.