ארבעה דברים משמעותיים השתנו מאז ה-7 באוקטובר בישראל: הראשון, אולי החשוב מכולם, שכולנו איבדנו את תחושת הביטחון האישי לאחר הרצח ההמוני שבוצע בישראלים; השני, את המלחמה הזו מנהלות מעצמות הרבה יותר חזקות מישראל, כלומר החלטות לא מתקבלות בהכרח רק בירושלים; השלישי, העצבים הרופפים של החברה הישראלית (שהתגייסה למאמץ המלחמתי) מתוחים עד הקצה על-רקע חוסר הוודאות לגורלם של החטופים שנמצאים ברצועה. זה אירוע מורכב ותקדימי לא רק בגלל מספרם הגבוה, אלא גם משום שלא מעט מהם מחזיקים באזרחות נוספת; הרביעי, שעדיין לא ניצחנו. אולי "ביחד ננצח", אבל זה עוד לא קרה.
יש עוד דבר ברור - לישראל אסור לעצור. אם בנימין נתניהו הכריז ב-8 באוקטובר כי "ישראל תשנה את המזרח התיכון", הרי שבמחצית נובמבר ברור כי יש לה הזדמנות היסטורית לעשות זאת. המסרים שמגיעים מוושינגטון ברורים: חמאס משתמש בבתי החולים ברצועה לצורכי טרור ומכאן שמלאכת הטיהור של צה"ל לגיטימית. כל עוד הרוח הנושבת מהחדר הסגלגל חיובית, חייבים ללכת עד הסוף. כל עצירה בחזית הדרום ואי טיפול בחיזבאללה בצפון, במתווה של החלטה 1701 תהיה בכייה לדורות. להלן הנימוקים:
1 . ישראל לא תייצר הרתעה של ממש אצל אויביה. הרתעה כזו הכרחית אחרי שלאורך השנה האחרונה השחקנים השונים במזרח התיכון זיהו את החולשה הישראלית, שהיא פועל יוצא של התפתחויות פוליטיות, חברתיות וצבאיות.
2. ישראל לא תחזיר את תחושת הביטחון לתושבי חבל התקומה ולתושבים שעל גדר המערכת בצפון. תחושה קבועה של פחד מפני טרור בתוך הבית פוגעת משמעותית בחוסן הלאומי.
3. מדינות ערב, החפצות ביחסים עם ישראל תחשבנה מסלול מחדש ביחס לכדאיות ההסכמים החתומים או הנרקמים. בראשן סעודיה, שישראל תחת בנימין נתניהו מעוניינת מאוד בנורמליזציה איתה.
4. משפחות החטופים המוחזקים בשטח הרצועה לא יסלחו אם ישראל לא תלך עד הסוף בנושא ההומניטרי והרגיש הזה. אחרי תקדים עסקת שליט (אוקטובר 2011) אין מחיר מופקע להחזרת הישראלים הביתה. מחבלים שישוחררו וישובו למעגל הטרור יסוכלו בעתיד.
5. משפחות החללים - חיילים ואזרחים - לא יסלחו למדינה שעמדה בפני צומת היסטורי של עיצוב סדר חדש על גבולותיה ולא ניצלה זאת למיקסום האינטרסים הלאומיים והביטחוניים (כולל חיזוק החוסן הלאומי). החללים, לדאבון הלב לא ישובו. גם חלק מהחטופים לא ישובו בחיים וראוי שההנהגה הישראלית תתייצב באומץ מול האומה ותדבק ביעדי המלחמה, גם במחיר הכואב של קורבנות אלה.
6. עם ישראל הוכיח בחודש האחרון שהוא מוכן לשאת מחיר כואב. כל אומה חייבת לצרוב באתוס שלה שקורבנם לא היה לשווא. אם היא אומה חפצת חיים, מלחמה היא אירוע משנה מציאות. כך היה ב-1948 וב-1967. כך ראוי גם במלחמת התקומה של 2023. אסור ששיקולים פוליטיים יעצרו את המערכה.
7. ישראל חייבת לנצל את המלחמה כדי לקבוע קו גבול חדש בדרום. הוא חייב להיות בנקודה הכי מערבית שניתן מיישובי חבל התקומה. אם זה לא יקרה, כל פרמטר ביטחוני, אפילו של 3-2 קילומטרים, ייפרץ כאשר הדריכות המודיעינית והמבצעית שוב לא תהיה בשיאה.
את כל זה ניתן להשיג בתמיכה בינלאומית בדרג המדיני. לצד נשיא ארה"ב, ניצבים ראשי גרמניה ומדינות נוספות שאמנם מביעים צער על הקורבנות בעזה, אך מגלים אמפטיה וסולידריות עם ישראל במידה רבה יותר אחרי מתקפת הטרור בחודש שעבר. גם מדינות ערביות מסוימות מייחלות לסדר אזורי חדש. אם זה יקרה, מדינות "מתנדנדות" כמו עומאן או צ'אד ואפילו לוב תוכלנה לשקול התקרבות לישראל שהשיגה ניצחון מכריע. את זה ישראל צריכה וחייבת לנצל גם לטובת שינוי תדמיתה במערכת ההסברה מול דעת הקהל במדינות אלה.
הניצחון האמיתי ב"ללכת עד הסוף" יהיה קיום טקס יום העצמאות תשפ"ד באחד מיישובי העוטף. ראוי גם שממשלת ישראל תשקול להפוך זאת למסורת ובכל השנה לקיים טקס זה בישוב אחר שהתרחש בו טבח עם ב-7 באוקטובר.