עוד מעט יתם עידן הספקות, ויחל עידן ההמתנה, לקראת השיבה הביתה. הנשיא ג'ו ביידן, בתשובה לשאלת עיתונאית, הרגיע את קרובי "החטופים" ו"החטופות", כאשר ביטא אופטימיות, המסתמכת על נסיבות ידועות לו, ולא רק לו אלא לכולנו. אבל הנשיא ביידן לא רק הפיח תקווה בקרב "החטופים" - אלא גם מתיחות עצומה שמושלת ברשת העצבים של הממתינים לחבוק את יקיריהם. הם אומרים לעצמם:"הלוואי!". אם איננו טועים והדיווחים בתקשורת אמינים, הרי לא כל ה"חטופים" ישוחררו תחילה, אלא רק חלקם יהוו את "המנה הראשונה".
לעת כתיבת שורות אלה מדובר בשחרור ראשון של 50 חטופים. ומי ייכללו בקבוצת החלוץ הראשונה שתזכה בחופש? וכמה זמן יחלוף עד לשחרורם של הנותרים? ומי יתאר את המתח השורר בקרב קרובי ה"חטופים" המנסים לנחש, להתפלל, ליחל, בתקווה כי יקיריהם יהיו בין המשתחררים הראשונים. בשורות הנ"ל אנו מנסים, תוך הפעלת הדמיון, לתאר את השיבה הביתה של ראשוני החטופים, בעוד הלבבות הומים, רועדים, בקרב משפחות המשוחררים, הממתינות במתח עצום. האם ראשוני המשתחררים יהיו ילדים, קשישים, או אימהות? בעלי דרכונים זרים? מי?
יש לקוות כי בקרב הצוות המטפל בסוגית השיחרור, ישולבו גם מי שיידעו לנהוג ברגישות הנדרשת במי ששהו מאונס תחת עיניהם הפקוחות של האויב, שוביהם. והדיוט כמו הח"מ סבור כי גם רופאים, מומחים ברפואת הנפש, יועמדו במצב של כוננות לקראת המפגש שיהיה עשיר בדמעות-גיל ובסערות נפש. ומי עוד חייב להתכונן היטב לאירוע הגדול? כן, התקשורת.
מן הכתבים וצוותי הטלוויזיה מהם אנו מצפים שיעשו את מלאכתם החיונית, הנצחת האירוע, תוך ריסון עצמי. הם נדרשים להפגין מידה עצומה של איפוק כדי שלא תיווצר לעיני כל "התנפלות" מצולמת, מכוערת על גיבורי האירוע שיהיו אחוזי התרגשות. לא נותר אלא לקוות כי קבלת הפנים למשוחררים, אם תיעשה בפומבי, לא תותיר זכרון מכוער, אלא אך שמחה ודמעות גיל. וכל מי שיגויס למעמד המעבר לחופש, יפגין נימה של איפוק כראוי לאירוע היסטורי.