לאחרונה, יצא ספרו של ד"ר קלמן, המשתרע על פני 370 עמ', הכולל מבוא, שישה פרקים, אחרית דבר, נספחים, מקורות, מפות, מפתח ותקציר באנגלית. בכריכה הקדמית ניתן צילום של ראש עיריית דימונה גבי סבג נואם בשנת 1967 בעת הנחת אבן הפינה לבנייני מרכז הנוער על שם יוסף סטון. בכריכה האחורית מוצגת השאלה המרכזית בה דן המחקר: "האם מפא"י נקטה מדיניות שייעדה את יוצאי ארצות האסלם להיות חוטבי העצים ושואבי המים בשנותיה הראשונות של המדינה, ובכך תרמה במכוון ליצירת הפער העדתי בין אשכנזים למזרחים"? עוד נאמר שם כי בניגוד להשקפה הרווחת מוכיח המחקר כי אתגרים שונים ובעיקר פרויקט בניין האומה, הביאו את ראשי מפא"י לנסות ולצמצם פערים עדתיים, לרכך את החלוקה של אשכנזים-מזרחיים ולקדם 'מיזוג גלויות' באמצעות טיפוח מנהיגות בתנועת העבודה הציונית. אלא שהדבר נעשה תוך גביית מחיר יקר, שנגזר מהמאמצים לשנות את זהות העולים מארצות האסלם ולהביאם, לעיתים בעל כורחם, לאמץ את ערכי החברה הקולטת. המערכת הוסיפה הערה משלה הממתנת מראש את הביקורת - וטענה כי ד"ר קלמן מציע זווית ראייה חדשה ומקורית על יחסה של מפא"י לעולים מצפון אפריקה וחושף את התלות שפיתחה בהנהגה המקומית של עיירות הפיתוח, כדי לממש את המהפכה החברתית שביקשה לקדם בישראל. הקריאה, לדעת המערכת, תאפשר לקורא להבין טוב יותר את היווצרות המושגים 'ישראל הראשונה' ו'ישראל השנייה' ואת חלקם של המוסדות הקולטים ובמיוחד מפא"י בהיווצרותם. הספר אף כולל מספר טבלאות ותרשימים מאירי עיניים. מטבע הדברים נתרכז בפרק החמישי המציג בסעיף "שלושה מקרי בוחן" ואת השתלשלות התהליכים לקראת בחירת ראש המועצה בעיירות הפיתוח בנגב.

בפרק הראשון דן המחבר בכינון חברה חדשה, בתפיסת העולם של מפא"י וביחסה למזרחים. סעיפי הפרק השני כוללים: הקמת העיירות החדשות; שלב התכנון: הרעיון שהביא להקמתן; אכלוס העיירות ופיתוחן; תפיסות תכנוניות מוטעות; מגמות דמוגרפיות; מאמצי ייצוב ופיתוח. בפרק השלישי: המנהיג הרצוי; גיבושה וטיפוחה של ההנהגה. בפרק הרביעי הדן בגיבושם של המוסדות המקומיים - המחבר כותב על גיבוש המועצות המקומיות; גיבוש סניפי מפא"י. בפרק החמישי על התערבות מפא"י בענייני הסניפים; שלושה מקרי בוחן. בפרק השישי: מאפייני ההנהגה המקומית נכתב על מיון וסיווג של סוגי ההנהגה; סוגי ההנהגה בעיירות הפיתוח; דמות ההנהגה הרצויה בעיני מפא"י; הזדהות עם האידאולוגיה של מפא"י; הנהגה ביקורתית או מתרפסת. באחרית דבר דן המחבר בדילמה: רדיפת השררה או שילוב של אידאולוגיה וגישה מעשית; מפא"י כגורם מרכזי בטיפוח ההנהגה המזרחית; ושואל האם ראשי מפא"י פעלו להרחבת הפער העדתי או לצמצומו?

בגל העלייה של אמצע שנות החמישים היו יצאי מרוקו ותוניס יותר מ-90 אחוז. גל עליה זה אפשר לאכלס את העולים בערי פיתוח באזורים פריפריאליים ואז גם הוקמה דימונה. מנתוני המשפחות עולה כי לדימונה נשלחו 701 משפחות: 60 אחוז מראשיהן לא למדו כלל בבית הספר, 13 אחוז לא השלימו בית ספר יסודי, 17 וחצי אחוז השלימו; 9 אחוזים השלימו בית ספר תיכון ואחוז אחד השלימו חינוך גבוה (ראה תרשים על רמת ההשכלה בעיר בעמ' 53). כזכור בשנת המדגם, 85 אחוז מתושבי העיר באו מצפון אפריקה וחמישה עשר אחוז יוצאי אירופה והארץ. לטענת החוקר בעלי ההשכלה הגבוהה יותר הופנו למושבים ולערים כמו דימונה נשלחו המשפחות חסרות ההשכלה. התכנון הארצי בנה על כך שאוכלוסיית עובדי ים-המלח תבנה את ביתן בעיר ובכך תעלה את רמת האוכלוסייה הכללית ואכן משנת 1957 רואים את השינוים שחלו בעיר. חוקרים טענו שבניית ערי הפיתוח על-פי "תוכנית שרון" אינה מתאימה לישראל ולכן ערים כמו דימונה התפתחו בצעדים איטיים למדי. הוותיקים נמנעו מלהתיישב בדימונה ואילו מנהל מפעל "כיתן" וצוות בכירים עברו להתגורר בעיר, צעד שזכה למחמאות מצד שר המסחר והתעשיה פנחס ספיר. רבים מעולי שלהי שנות החמישים ביקשו להיקלט בעיר משום הקהילה הצפון אפריקנית במקום שנתנה להם תחושת ביטחון. באמצע שנות השישים לא יכול היה מפעל "כיתן" להמשיך בייצור משום מחסור בכוח אדם מקצועי. ראש מועצת דימונה הכריז בשנת 1963 כי הוא עושה הכל כדי למשוך עולים יוצאי אירופה אך לשווא. במפא"י הוחל בהכנת המנהיגות בערי הפיתוח באמצעות לימודים ב"בית ברל" של ראש העיר המיועד וצוותו הבכיר. מפאי עודדה את צירוף העיר למועצה האזורית באזור מתוך כוונה לחזק את האוכלוסייה. דימונה כעיר חזקה, לא נזקקה לאופטרופסות של המועצה האזורית שבקרבתה ואליעזר מילורד ניהל את העיר ולא "מועצה אזורית תמר". אחרי אירועי ואדי סאליב, נכשלה מפא"י בשנת 1959 בבחירות המקומיות וקיבלה בבחירות רק ארבעה מושבים מתוך תשעה.

מעורבות מפא"י בבחירת נאמנים למפלגה עוררה בדימונה מחלוקת. מזכיר הסניף ציון דרעי טען בשנת 1958, לאחר המפקד כי 65 אחוז מהחברים החדשים שהתפקדו למפלגה "הם בלי הרמה הרצויה לתודעה המפלגתית" מחוסר ידיעה והסברה מתאימה. משום כך לדעתו קיימת סכנה של השפעת מפלגות אחרות עליהם. עד כדי כך עלה המתח שהחדשים הואשמו שהם מצטרפים למפא"י רק כהסוואה להצבעתם האמיתית. גיורא יוספטל "מהמרכז" התערב בסכסוכים והזהיר מפני מפולת ואכן בשנת 1964 מונתה לדימונה ועדה קרואה. החוקר מ' ליסק טען שהתפתחה בדימונה ובערי הפיתוח, בעקבות שליטת מפא"י, צורת יחסים בין פטרונים לקליינטים שאת העמדות הבכירות ממלאים אנשי מפא"י ולמקומיים הותירו רק תפקידי משנה.

בפרק זה משווה החוקר בין 3 עיירות פיתוח בדרום/נגב בכל הנוגע להתקדמות תהליך המיסוד והדמוקרטיזציה של מוסדות השלטון המקומי בעיירות והפיכתו של מנגנון מפא"י למוגבל יותר ויותר ביכולתו לעצב את ההנהגה המקומית כראות עיניו. החוקר בחר בשתי ערים נוספות, אופקים ושדרות שיש להם מכנה משותף רחב עם דימונה כדי להבהיר את התזה שלו. שלא כמו בסקירתנו שבה פירטנו את תהליך השתלטות מפאי בדימונה בפירוט - נעסוק בפרק זה רק בהשוואה בין 3 הערים הנידונות בכל הקשור למאבק על ראשות המועצה המקומית (לעתיד ראש העיר) ומעורבות מפא"י במאבק זה. או במילותיו של החוקר: "תחילה יוצג האופן שבו הצליח מרכז מפא"י בסוף שנות ה-50, בטרם הסתיים תהליך המיסוד, להצניח את אנשיו לראשות המועצות הממונות... הרושם שמפא"י שלטה כמעט ללא מצרים בסניפי המפלגה באותן ערים, ואולם רושם זה יתערער כאשר יתואר המאבק שהתרחש בסניפי המפלגה בין המנהיג המוצנח לבין מנהיגים ופעילים מקומיים על ראשות המועצה המקומית... כך יוסקו מסקנות בנוגע לטיב היחסים בין המרכז לבין ההנהגה המקומית בעיירות הפיתוח, לשאיפות המנגנון של מפא"י ולאפשרויות והמגבלות שעמדו בפניו".

אליעזר מילרוד (איש מפא"י ומקורבו של ספיר) הגיע מכפר ביל"ו לדימונה בשנת 1957 לתפקיד יו"ר הוועד המקומי. מגמת שר הפנים להפוך את העיירות למועצות מקומיות התבהרה ומפא"י מיהרה לשלוח את האיש הנכון מבחינתה. עם מילרוד הוסכם כי עליו לעבור להתגורר בעיר וקודמו, מזכיר מועצת תמר הודח מתפקידו כיו"ר הועד. מילרוד הועדף כנראה בשל ניסיונו המוניציפלי בהיותו בעבר ראש עיריית מגדל אשקלון. תושבי המקום לא קיבלו את "הצנחתו" של מילורד וטענו שהוא לא איש המקום וסגנון בחירותו הזכיר להם את שלטון הפרוטקטורט של צרפת במרוקו. לאור ההתנגדות חזר תחילה מילרוד הביתה מחשש ההתנגדות לו אולם מפא"י "חרשה" את השטח וביום פתיחת המועצה המקומית הצביעו עבורו 10 חברים מתוך 11 חברי המועצה. מפא"י סברה שניצחונה שלם. חמישה ימים אחר הבחירה פרץ מרד במועצה אולם מפאי", בסיוע המחלקה המוניציפלית, התגברה עליו באמצעות קואליציה. שנה לאחר מכן, שוב פרץ מרד ואיש מפ"ם נבחר לראשות המועצה אך נפסל על-ידי משרד הפנים. לקראת בחירות 1959 תמרנה מפא"י וביקשה להחליף את אחד מתפקידי המפתח בעיר בנציג צעיר, יוצא מרוקו בשם ערמון לרדו. לרדו הגיע לעיר מתפקיד בכיר בים המלח ומאחוריו היו כבר תפקידים חברתיים. למרות זלזולו של לוי אשכול בלרדו יוצא מרוקו שטען כי "לרדו הוא חלק ממהפכה אנטי אשכנזית מוסווית", זכתה מפאי ב-4 מושבים והקימה קואליציה ובראשה הועמד ערמון לרדו. מנגנון מפא"י הצליח אם כן, לרתום את סוס העדתיות ולהעמיד מועמד ממוצא צפון אפריקני, איש המקום שהעריץ את בן-גוריון ונשמע לכללי המשחק הפוליטי של מפא"י בעיירות הפיתוח.

לקראת הבחירות למועצת העיר הורידה מפא"י את דב פרידקין כדי שיעמוד בראש הסניף שלה וידחוק את רגלי יהודה מרציאנו ומשה ביתן, יצאי צפון אפריקה המקובלים בעיר. מרציאנו שימש יו"ר הוועד כבר מתחילתה של העיר (הוא הגיע ארצה בשנת 1955 הישיר לאופקים) והיה מנהיג אותנטי שנבחר בעידודה של המועצה האזורית מרחבים. סניף מפא"י בעיר דאג לאייש את העמדות החשובות בעיירת הפיתוח ועם זאת התרחשו בו סכסוכים רבים בין משה ביתן ועמיחי מאור. בסתיו 1957 פרצו מהומות בין תומכי מרציאנו לתומכי ביתן, בעת חנוכת תאורת העיר והמשטרה נאלצה לבטל הטקס ולפזר הקרואים. מפא"י באמצעות סנטה יוספטל החליטה ל"הצניח" את פרידקין, יוצא פלמ"ח ואיש קיבוץ לשעבר, במטרה שינהל את העיר. יוספטל טענה שהעולים החדשים אינם מוכשרים לנהל את העיר והם כינו את פרידקין "קומיסר" וגילו התנגדות לכפיית מועמד שלא מבני המקום. יתרונו של פרידקין בעיני מפא"י היותו אשכנזי שיעשה סדר בין העולים החדשים. המקומיים דיברו על "אפליה עדתית" ואווירת מרד כנגד מפא"י עמדה בעיר. לבסוף מונה מרציאנו למזכיר מועצת הפועלים ובכך הרגיעה מעט את התנגדות התושבים לפרידקין. דוגמה זאת מביא החוקר כי מפאי לא הייתה כל יכולה והוצרכה לבסוף להתחשב בדעת המקומיים. במפא"י הבינו כי יש לבטל את שליחתו של פרידקין והוצע לו לעזוב את העיר. לאור הסכסוכים החליט שר הפנים למנות "ועדה קרואה" ואופקים זכתה בכבוד המפוקפק להיות עיירת הפתוח הראשונה בנגב שנוהל זה הושת עליה. לאחריה באו גם באר שבע ודימונה. מסכם החוקר - מרכז מפא"י נאלץ להתחשב בדעת העולים מצפון אפריקה שסירבו להצנחתו של ראש מועצה מקומית ממוצא אשכנזי.

יצחק זכאי הוצנח על-ידי מפא"י לעמוד בראש הסניף לאחר ששלושה מבני המקום, יוצאי צפון אפריקה התפטרו. כל הארבעה בשל מוצאם התקבלו בעיניים טובות במקום. בנובמבר 1959 הוקמה לאחר הבחירות קואליציה של מפא"י עם מפלגות אחרות וזכאי היה לראש המועצה המקומית. זכאי הוכרח ב 1960 לעזוב את כהונתו לאחר סכסוכים פנימיים וטענה שהוא כיוצא הקהילה במצרים, זלזל בתרבות הצפון אפריקנית. זכאי הוחלף באישור המנגנון ביהונתן יפרח. לראשונה הוכח לדעת החוקר כי הסניף המקומי, יוצאי צפון אפריקה, הצליח להדיח מועמד של המנגנון ומרד בהצלחה בהחלטות המרכז בתל אביב. צעד זה חיזק את הטוענים למנהיגות מקומית בלבד בעיירות הפיתוח. החוקר קובע על-פי שלושת מקרי הבוחן כי התברר שמנגנון מפא"י היה מוגבל בכוחו וחסר אונים בשל העובדה שהמרכז היה תלוי יתר על המידה בסניף המקומי בכל הקשור לאישים ממלאי התפקידים. כך, שלא ברצונם הפכו מנהיגי השינויים בעיירות לסוכני שינוי שהעבירו את ערכי המפלגה לאוכלוסיית הערים שבעיירות הפיתוח. המנגנון נתן לדעת החוקר משקל יתר למוצאו של המועמד לראשות המועצה תחילה תמכו "באשכנזי" הנאמן למנגנון ולמרכז ולאחר מכן "למזרחי" המקובל בעיירה.

החל מעמ' 267 בוחן קלמן את מאפייני ההנהגה המקומית. בשל קוצר המקום לא נסקור זאת רק נזכיר כי הוא עומד על בעיות כמו: מיון וסיווג של מאפייני ההנהגה; סוגי ההנהגה בעיירות הפיתוח; מנהיגות היררכית, אינדיבידואליסטית, פטליסטית ותועלתנית; מנהיגות משרתת-פורשת, קבוצת המזרחים במפא"י; דמות ההנהגה הרצויה בעיני מרכז מפא"י, מנהיגים משני ערכים בציבור העולים, שעתם של נושאי השליחות הכפולה, הזדהות עם האידאולוגיה של מפא"י ומפלגת העבודה; הנהגה ביקורתית או מתרפסת?, רדיפת שררה או שלוב של אידאולוגיה וגישה מעשית? מפא"י כגורם מרכזי בטיפוח הנהגה מזרחית; ושאלה סופית: האם ראשי מפא"י פעלו להרחבת הפער העדתי או לצמצומו?

באחרית דבר מתייחס החוקר לשאלה מה הביא לחלוקה עדתית-גאוגרפית-מעמדית בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה"? כלומר, מה יצר את הפער העדתי ושאלת משנה נוספת: מה היה חלקם של המוסדות הקולטים השלטון הישראלי ובעיקר מפא"י, בהיווצרותה של חלוקה זו? האם הרחבת הפער בין העדות הייתה פעולה מכוונת של הנהגת המדינה? לדעתו בשנות השבעים פיתחו סוציולוגים ישראלים את הטענה כי ראשי מפא"י ניסו לתעל את העולים אל מעמדות אלו ולהגדיל באופן יזום ומכוון את הפער העדתי בחברה הישראלית, כלומר בין ממזרחיים לאשכנזים. החוקר טוען שלאחר שהציג את "מקרי הבוחן" מצטיירת תמונה אחרת, שונה מאוד, מזו המקובלת בשיח המחקרי והציבורי. תשובת החוקר היא כי מפא"י חששה מפני פיצול החברה ומהשתלטות ישראל השנייה על הוותיקים-אשכנזים. עוד הוסיף כי כשם שהוותיקים עברו מהפך בעולמם כך גם על העלייה מצפון אפריקה לעבור את "כור ההיתוך" מהר ובנוסח הוותיקים, קרי מפא"י. כאן קובע החוקר בפסקנות כי "מקרי הבוחן" מחזקים את הטענה כי הנהגת מפא"י פעלה לצמצום הפער בין העדות באופן שתאם לתפיסת עולמה. החוקר הוכיח בנוסף שמועמדי מפא"י לראשות המועצה נדרשו הם ובני משפחתם לעבור ולהתגורר בעיירה. החוקר שואל האם הייתה כאן רדיפת שררה או שילוב של אידאולוגיה וגישה מעשית? כאן מסנגר החוקר על מפא"י וטוען כי הגשמת רעיון בינוי האומה שנתפס על-ידי יריביה כתאוות שלטון, יכול להיתפס גם כביטוי לאמונה שמדינת ישראל תגיע אל היעד הנכסף רק אם המפלגה תמשיך להחזיק בהגה השלטון, ודבר זה הצריך לעיתים סטייה מן הנתיב הישר. מוסיף החוקר לשאול האם מפאי הייתה לגורם מרכזי בטיפוח הנהגה מזרחית ועונה כי מפא"י עשתה לטובת עניין זה יותר מכל ארגון אחר וזאת על סמך הכשרתם של המנהיגים בעשייה ובהשכלה. עוד שואל החוקר האם ראשי מפא"י פעלו להרחבת הפער העדתי או לצמצמו? ראשי מפא"י כפי שכבר נאמר היו להוטים להגשים חזונם הסוציאליסטי ומשום כך נהגו בהתנשאות וזלזול כלפי המזרחיים והעולים. מבחינתם מפא"י ביקשה להקים גשר בין העולים לוותיקים ולא התייחסה לעוולות, לתחושת הקיפוח ולהתנשאות ששועתקו מדור ההורים של ההורים לדור השני והשלישי. עוד משהו... החוקר ירד לשורשי הביטויים הקשורים בפער העדתי באמצעות מסמוך מפורט, פרוטוכולים, דוחות, קטעי עיתונות ומאזכר אישים, ועדות, אישים ופרטי פרטים. בסופו של המחקר מתבהרת התמונה ולפנינו ספר המציג זווית חדשה על הדילמות שהוזכרו. מבחינת כותב שורות אלו: לא רק שכדאי, אלא חובה לקרוא.