שומרים ביחד על החוסן הלאומי, בוכים עם הנופלים, מתפללים עם הפצועים, מחבקים את משפחות החטופים, תומכים במפונים, מצדיעים לגיבורים החיים והמתים, מסרבים לחזור לרוח הרעה והנוראה שריחפה מעלינו בשישה באוקטובר. 44 הימים האחרונים הם ימים של דמע וגבורה, של צער ועוז, של הרוח היהודית הישראלית הגדולה, הרוח שיש עדיין מעטים שטרם הפנימו כי מה שהיה לא יהיה, רובו ככולו של העם מחזיק ידיים לא בגלל הפחד כי אם בגלל היחד.
פשוט צריך לשפשף בעוצמה את העיניים, לפעור את האוזניים, למקד את העיניים בפניהם הנדהמות של מנהלי המלחמה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט, והשר בני גנץ, לצבוט שוב ושוב את עצמך כדי לשמוע את השאלות של חלק מהמתקראים "עיתונאים", אשר תוקפים חזור ותקוף את כל מי שמדבר פוליטיקה, המגנים בזעם קודש כל מי שמתקרב לעיסוק פוליטי, ולא הפסיקו לשאול פוליטיקה, כמעט רק פוליטיקה.
קבינט המלחמה, כמו אזרחי מדינת ישראל, השתאו מול העיסוק בפוליטיקה בעת שלוחמי צה"ל מחרפים נפשם, מוסרים נפשם ומשלמים בחייהם כדי לנצח במלחמה. רוח של עסקנות עלובה, רוח של השישה באוקטובר, רוח של משאלות לב, רוח של רוב הנקראים עיתונאים, רוח של עסקנות, רוח של ייאוש, רוח של פלגנות, רוח של ביקורת לא עניינית בוודאי לא בעת הזו, רוח נמוכה, קטנה ועלובה.
המתקראים עיתונאים לא ניצלו את שעת הרצון, השעה הגדולה של העם היהודי בארץ ובעולם. אזרחי ישראל לא מבינים את שעת החסד הזו, את הניסיון הבלתי פוסק לאחוז בציפורניים את ה-יחד הישראלי, לא הייתה בהם הרוח להעלות על נס את רוח הגבורה, את עידוד הרוח הישראלית המרגשת, את רגעי ההתרוממות הלאומית המדהימה, את חידוש הברית בין כלל אזרחי מדינת ישראל היהודית-הדמוקרטית, את הערבות ההדדית שנסדקה.
חלק מהטהרנים והצדקנים נחרדים בכל פעם כאשר ראש הממשלה מדלג עליהם ובוחר להתראיין ברשתות טלוויזיה רחבי העולם ולא ברשתות הישראליות, נאנחים, מגנים, מרימות ומרימים גבות, תובעים, דורשים, מסבירים כמה זה נורא שראש הממשלה מתעלם מהם. אל מול רמת השאלות הפוליטיות, לעיתים המביכות עד להחריד, אפשר בהחלט להבין מדוע ראש הממשלה מעדיף להתראיין בשדות זרים ולא בביתו פנימה.
חלק גדול מאנשי התקשורת באולפנים, בהם מומחים לניתוח, פרשנים, יועצים, אסטרטגים קבעו כי הנושא המרכזי אותו ניתחו, ביררו, בו דנו, דשו, חקרו לפניי ולפנים, האירו בזרקורי ענק, הדהדו ללא הפסק הוא האם השרים גנץ וגלנט לחצו את ידו של ראש הממשלה בתום המפגש. אם כן לחצו, מדוע? אם לא לחצו, מה המשמעות?
פולמוס דרמטי באולפנים, מומחים מדעת עצמם ניתחו בשיא הרצינות ובפנים חתומות מה אומרת אי-לחיצת היד של השרים לראש הממשלה, האם העווית מתחת לריס שמאל של גלנט מדברת על כוונתו להחליף את נתניהו תוך כדי הלחימה בעזרת חברי הליכוד או האם הגירוד ביד ימין של גנץ, מביע את תסכולו מהתנהלות מנהל הקבינט, נתניהו.
לאחר שעה של שיח ער, רגע טרם הסקת המסקנות הדרמטיות שינתחו את המשך מהלך פני המערכה, התברר שהייתה לחיצת יד בין כל השלושה. ראיית הזהב הוצגה, ומקהלת הפרשנים, היועצים, האסטרטגים, המנתחים, המומחים המשיכה לניתוח העומק הבא.
במפגש העיתונאים האחרון, לאחר "שאלות העומק", נטולות העסקנות הפוליטית, לא עזבו שלושת מובילי קבינט המלחמה לפני שווידאו שמכל זווית המצלמה קלטה אותם לוחצים ידיים, הריסים לא זזים, העיניים לא מעפעפות, היד בזווית תואמת. תם מפגש העיתונאים, קבינט המלחמה ממהר להמשך פעילותו הבלתי פוסקת בניהול המערכה. הפוליטיקה תמתין בסבלנות עד שוך הקרבות.
בימים נוראים אללה, ימי יגון וגבורה עילאית בלתי נגמרת, בימים בהם כל העם חזית, כל העם צבא, כל העם מתגייס במלא עוזו כבר 44 ימים להגן על המולדת, לבצר את החוסן הלאומי, ללוות את הגיבורים בדרכם האחרונה למנוחת עולמים, לבקר את הפצועים ולהתפלל לרפואתם, לחזק באהבת אין קץ את משפחות החטופים, לחבק את המפונים, הרוח היהודית - הישראלית, מנצחת ותנצח, הרוח הישראלית היא הנשק המשמעותי ביותר, כיפת הברזל הלאומית.