לציבור הרחב אין מושג מה קורה בעזה למעט הלחימה עצמה.
"בוקר טוב וייטנאם" - סרט אמריקני משלהי שנות ה-80 הוא קומדיה סוריאליסטית לעגנית, שכן לא הויטנאמים ולא הלוחמים האמריקנים לא ראו שם אף בוקר טוב ולא ערב טוב. מלחמת ויטנאם הייתה רחוקה מלב הציבור האמריקני ועם הזמן גרמה להתנגדות פומבית למלחמה בשל אובדן החיים הגדול של הלוחמים במלחמה שגויה מן היסוד. עם זאת הציבור האמריקני קיבל סיקור מלא לא רק על המלחמה ועל הכוחות האמריקניים אלא על ויטנאם, לרבות הסבל הרב ומאות אלפי ההרוגים שהיה מנת חלקם של הויטנאמים בשל המלחמה הזאת.
באתנחתה קצרה של הפסקת האש ראוי להזכיר גם היבט זה של המלחמה. מלחמת עזה נתמכת על-ידי הציבור הרחב בשל המטרה שלו להביס את החמאס ולהביא סוף-סוף שקט לישובים הקרובים לרצועה. אבל מתברר שהוא יודע כמעט כלום על האוכלוסייה של אותה רצועה לפני המלחמה. שמעתי את דבריו של אלוף (מיל) גיורא איילנד מי שהיה יו"ר המועצה לביטחון לאומי שהתבטא בשיחה עם קרן נויבך ב-21 בנובמבר בנושא ההומניטרי. לדעתו האוכלוסייה בעזה אינה חפה מפשע שכן היא תמכה בשלטון החמאס. אז אמת היא שבחרה בו בבחירות שהיו ברשות הפלשתינית אך היא עמדה על טעותה כשהיה מאוחר מדי לתקן את המעוות. ללמדך, בעיקר אותנו הישראלים, כיצד "בחירות חופשיות" עלולות להביא לדיכוי ואכזריות כלפי ציבור שאינו קנאי כמותה. בעצם אני מעט מאוד יודע על החיים בעזה לפני המלחמה. כל שאנו קיבלנו באמצעות המדיה היו האירועים באזור והסבל של תושבי עוטף עזה והיישובים הסמוכים כתוצאה מתוקפנות החמאס.
עזה עיי חורבות
את חורבן עזה לא יזמה ישראל אלא שלטון החמאס. המעשים שאנשיו ביצעו על-פי הוראות מסמרי שיער. עם זאת גם אם כל תושבי עזה לרבות ארבעת אלפים ילדים בקירוב שנהרגו במלחמה, הם חמאסניקים, הכלל הוא "דע את האויב" וזה אמור לא רק לגבי מפקדי הצבא אלא גם כלפי האזרחים במדינה דמוקרטית וחופשית. לעומתנו התקשורת בעולם מסקרת כמובן לא רק את הישראלים בעת הזאת אלא גם את העזתים, אלה שנותרו בה והפליטים שנדדו בעצתנו דרומה והתלאות שלהם בדרך ושם. גם את המצב בעזה ואיך העיר הזאת נראית חזותית.
התמונות מראות שעזה ברובה היא עיי חרבות ואין כמעט רובע שלם שעומד על תילו כפי שהיה. המצלמה מראה רחובות ריקים וגם הכבישים נהרסו או קבורים בערמות של בניינים הרוסים. הם מראים אמבולנסים שבהם מוסעות אימהות בציריי לידה, שלא יכולים להגיע לבתי חולים מכיוון שהדרכים חסומות או שבית החולים איננו פועל עוד. המיקרופון קולט קולות של ירי, הפצצות, טנקים למטה ומטוסי הפצצה וקרב למעלה. אין מים וגם אילו מתקני ההתפלה היו עובדים, צינורות המים מרוסקים. החשמל הוא בקיצוב של כמה שעות ביום וברוב המקומות מנותק, ולאלה שנותרו בעיר בקושי יש גישה למקורות מזון ועזרה רפואית. הפסקת האש היא חמצן זמני.
גם מאות אלפי המפונים בעצת צה"ל, מעבר לחיים עצמם נתונים במצב של סבל קשה ומצוקה רבה. אנו רואים אלפים, אנשים, נשים, זקנים וטף משתרכים ברגל בהעדר רכבים או בהמות להסיע אותם. רבות מן הנשים נושאות את הטף וגם מטען כבד. הדרך היא קשה ועם בוא הגשמים משובשת ומקשה את ההליכה. בסיום הדרך מחכה להם מציאות של צפיפות אנושית, לרוב במבנים ציבוריים, וגם באי אלה בקתות ללא שרותים נאותים, לעתים ללא מים ומזון.איך אפשר שלא לחמול? בוודאי לא אדם כמוני. מסיבה זאת עמדתי בכמה פוסטים על הצורך בטיפול הומאני וזאת כדי שאנו, בניגוד לחמאס, לא נאבד את צלם האנוש.
סבל והתאכזרות
אני מקבל לחלוטין את עמדת מערכת הביטחון כי תושבי עזה ומוסדות התרבות, הדת, והרפואה שימשו כמוקדי פעילות רצחנית של החמאס. אבל הציבור הרחב זכאי לדעת גם את הנסיבות שבהם חיו תושבי עזה. זה כולל לא רק הבחירות שהביאו לשלטון החמאס אלא המטרה של ממסד ישראלי, בייחוד בימיו של ביבי כראש הממשלה, לנתק את עזה מן הרשות הפלשתינית כדי להקל על השליטה ביהודה ושומרון. ומצד שני, בעוולתו, גם לחנוק אותה פיזית. לא הגיוני. אבל עובדה. וכי הממשלה הנוכחית בראשות ביבי היא הגיונית? אלא שהציבור יודע זאת.
אשר לעזה, חלקים מן הציבור ידעו על המצב ועברו לסדר היום ולחלקם, הגדול, לא היה מושג ירוק על המציאות בעזה והרקע שלה. זאת מכיון שהעיתונות, בעיקר הקולית והחזותית כמעט ולא עסקה בזה. לחלק הזה נכנסו הרשתות "החברתיות" ששמות צינורות זוהמה ורעל בערוגות תנועות ואנשים, כמו "עוצמה יהודית", אשר ההתאכזרות למשפחות החטופים, כפי שראינו בכנסת ישראל, מביאה לה עוד קומץ של קולות מצד אלמנטים הזויים. והדבר המוזר והחמור הוא שבתחומים שונים רובינו לא יודעים שאנו לא יודעים.