טלוויזיה פועלת כצפוי. עורך המהדורה יודע כי ככל שירבו הנושאים עם צחוק ודמע שיעורי הצפייה יעלו. רייטינג. יותר חזק מ"סקופ" בינלאומי רועם, שמבשר חידוש מהפכני לטוב או לרע. דמעה מנצחת כל מידע, צחוק גובר על כל הרהור. לפיכך העין דמעה כמעיין המתגבר. לילה אחר לילה, מהדורת חדשות אחר קודמתה, תמיד עם השאלה הנדושה "אז תאר לנו את הרגע בו דימית שיקירך יחזור מן החטיפה", מתח וחרדה, ו"סיפור עיתונאי" סוחט דמעות. טבעי.
הבכי קורע הלב ממפגש המשפחה עם החטופה שחזרה מהאופל בעזה ומצויה עדיין בבית החולים? מובן מאליו. מחיאות הכפיים במלון המאכלס את שרידי כפר עזה בפוגשם בחבריהם? כנ"ל. הקול הרועד של המנחה לאחר 51 ימים כאלה? מובן מאליו. אך רגע. מה הילולת הדגלים הזאת והחיוכים מלחי אל לחי? מה הדגלים והשירה ברחוב? זה אינו מצעד ניצחון. לכל היותר זה רגע של תיקון שולי לצעדת כשל. זו שמחה מובנת ועמוקה על-רקע מה שחייב גם בדקות אלה להיזכר כאבל לאומי ודגל בחצי התורן.
חגיגה פרטית עם חדירה של המצלמה הטלוויזיונית לדירה המשפחתית? כן. אבל פטפוט אינסופי? בעודני נסחף לשמוח למראה החטופים השבים ממרתף העולם קול דמי 1,400 אחיותינו ואחינו "זועקים אליי מן האדמה". בהם החושך לא גורש עדיין על-ידי האור, וזה לא יקרה עוד זמן רב, וברגע זה הפתעה עטופה בצעד צפוי: בנימין נתניהו שוב הגיח.
מסומם-המיקרופון שוב על המסך. כאילו דומע. חצי חיוך. אמרתי ואמרתי. השיג את יעדו.
אך יש עדיין 177 תפילות לשלום מי שנשארו מאחור, במנהרות התופת של חמאס. פעם זה לא היה כך. אני תקווה כי פעם, בסיום המערכה, נהיה שוב כמו פעם.
האופציות, סיבוב פרסה
ביבי שוב עשה זאת. עלה בידו לחמוק משני חברי הלהקה האחרים יואב גלנט ובני גנץ, ולקבל את המסך לבד, בלעדי. הוא ידאג לעמליה הקטנה. הוא יחזיר את כל החטופים. הוא ימוטט את שלטון החמאס בעזה. הוא, למען האמת, שוב פטפט את עצמו לדעת.
עתה כבר ברור כי מבצע החזרת החטופים בשיטת נקניק הסלאמי, פרוסה אחר פרוסה, משרת את חמאס. אלמלא כן יחיא סנואר לא היה מבקש להאריכה. יום אחר יום. האינטרס המובהק של חמאס בהמשך ההפוגה פותח אשנב לרצון הישראלי. אני קורא בזאת לביבי ולשליחיו לחסוך לאומה את האכזבה בסוף הדרך. זו ההזדמנות האחרונה ללחוץ על החמאס להחליף את המשא-ומתן מפירורי שבויים, לשחרור כולל, מלא. כי אלמלא כן יגיע היום שלפני הפעימה האחרונה. ואז ייהיו על המפה מתחת לאדמה 10 גלעד שליט. ואיך ביבי יטפל במשבר האחרון? שוב בפאניקה? שוב בתבהלה?
סינוואר יזכה לכ-22 ימי הפוגה. צה"ל ישקע בבוץ ובשגרה ובשעמום במקומו. יום אחד לפני פעימת השחרור האחרונה סינוואר יפרוש מן ההסדר כשבידיו כ-10 חטופים. מה אז? הכי על העשירייה האחרונה אנו מוכנים, חלילה, לוותר? בוודאי שלא. ובכן מה הרווחנו? רק שאיש אינו יודע מה יהיה מצב המלחמה בעוד כ-20 ימים. היכן ג'ו ביידן? והבחירות באמריקה? והמלחמה באוקראינה? והמתח הגואה ביחסי ארצות הברית וסין? והרצון הפוחת של הלוחמים להמשיך?
חרף כל דברי הרהב של ביבי וגלנט וגנץ ישראל פגעה רק בכשליש מכוחו של חמאס. הצורה בה העביר עד כה את נתחי החטופים השבים הביתה מעידה כי כוחו עדיין במתניו. הוא שולט בשטח. אבל ביבי אומר כל הזמן כי הוא עוד יחסל את חמאס. בזמן אחר הוא יחסל אותו. כמו אותו איש מרודוס. הוא הגיע לאתונה והטריד את יושבי בירת יוון בדברי רהב כי באתונה הוא הקופץ לגובה ולמרחק הטוב מכולם. נמאס לאתונאים ואמרו לו: "כך רודוס - כאן קפוץ". דהיינו, נבחן אותך עכשיו. ביבי יורה לחזור ולתקוף את חמאס? "כאן רודוס - כאן קפוץ". צא מיד לדרך. עכשיו.