מסמכי מדיניות הם עניין משעמם, וגם מסוכן פוליטית. לך תדע איזה רבע משפט יקלפו לך מתוכם. זו גם הסיבה שבנימין נתניהו נזהר מהם כמו מאש. אלא שזה יוצר בעיה: אם לא מנסחים מדיניות, אין מדיניות. הדוגמה הטובה ביותר מונחת לפנינו. מדינת ישראל נמצאת במלחמה בעזה. אין מלחמה צודקת ממנה, ו
כולנו מסכימים על מטרותיה: השבת החטופים ומיגור החמאס. אלא שהשאלה היא לא רק איך מגיעים לשם, אלא גם מה קורה ביום שאחרי. מדינות מסודרות, וממשלות מתפקדות, אינן אמורות לצעוד קדימה מבלי שהגדירו לעצמן לאן הן הולכות.
בשבועות האחרונים עבדנו על מסמך מדיניות מסודר הנוגע לעזה. התייעצנו לגביו עם שורה של גורמים, ביניהם האלוף עמוס ידלין, האלוף
גיורא איילנד וחברת ייעוץ אסטרטגי MIND, ד"ר דן שיפטן, ראש המל"ל לשעבר ד"ר אייל חולתא, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר אלון אושפיז, ועוד רבים וטובים - ביניהם גם ידידינו בממשל האמריקני. לא עם כל העצות הטובות שקיבלנו הסכמנו, אבל לכולן הקשבנו.
המסמך שניסחנו הוא "רזה" וקצר באופן מכוון. הגבלנו את עצמנו רק לשאלת עזה, מבלי להיכנס להשלכות גיאו-פוליטיות כמו המאבק בגרעין האירני, ההקשר (ויש כזה) בין המלחמה בעזה למלחמה באוקראינה, השינוי הפתאומי בעמדה הטורקית והפחות פתאומי של רוסיה, מעמדן של מצרים וירדן וכמובן ההשלכות על המאבק בחיזבאללה וזירת הצפון. דווקא בשאלה שנראית הסבוכה ביותר - מעמדה של הרשות הפלשתינית - יש קונצנזוס יחסי בין הממשלה הנוכחית (או לפחות החלקים הלא משיחיים בה), הממשל האמריקני וכמעט כל הגורמים איתם דיברנו: כולם מבינים שהרש"פ תהיה חלק מהניהול האזרחי של עזה אחרי המלחמה, אבל כולם גם יודעים שהרשות תצטרך לעבור שינוי יסודי ועמוק לפני שישראל תסכים שזה יקרה.
אי-אפשר לקיים דיון עומק בבטחונה של ישראל מבלי לגעת בכל ההשלכות הרחבות האלה. אבל הדרך לשם עוברת בשאלה הפשוטה: מה אנחנו רוצים שיקרה בעזה. ראוי לפחות לשים על השולחן נייר לדיון על השאלה לאן אנחנו צועדים בעזה ומה צריך לקרות בה אחרי שננצח במלחמה. הנייר מחלק את עתידה של עזה לשתי תקופות - המיידית (חלק מאתנו דיברו על חמש השנים הקרובות, חלק על פחות), ולאחר מכן מצב הקבע.
להלן המסמך:
עזה - מסמך מדיניות דצמבר 2023 מצב סיום - שלב א'1. מטרות העל של ישראל הן: החזרת כל החטופים, השבויים והנעדרים, מיגור החמאס בעזה והשבת הביטחון לישובי הגבול.
2. ישראל בתיאום הדוק עם ארה"ב והקהיליה הבינלאומית תפעל לחיסול היכולות הכלכליות של החמאס וליצירת טבעת חנק פיננסית על הארגון ושותפיו.
3. ישראל תפעל בהתמדה ככל שתידרש לחיסול ראשי החמאס באשר הם.
4. בניגוד לסבבי העבר, כל עוד חמאס שולט בעזה, ישראל לא תקבל הפסקת אש קבועה עד להשלמת היעדים.
5. ישראל תסכים להפוגות
הומניטריות מוגדרות בזמן, ותנהל מערכה בעצימות משתנה עד השגת המטרות.
6. ישראל תיצור בצפון ומזרח הרצועה פרימטר (DMZ) להגנת ישובי הגדר אליו תימנע באש כניסת עזתים. כיתור עזה יכלול את ציר פילדלפי.
7. פירוז עזה הוא תנאי הכרחי להמשך. צה"ל ימשיך להכנס לרצועת עזה על-פי צרכי הביטחון כדי לוודא מניעת התעצמות ועצירת כל נסיון של החמאס לחזור לשלוט ברצועה.
8. ישראל לא תאפשר לחמאס או לשלוחיו הישירים והעקיפים שליטה אזרחית בעזה.
9. ניהולה האזרחי של עזה יופקד בשלב הראשון באופן זמני בידי צוות בינלאומי בהובלה אמריקנית ובהשתתפות מדינות ערב (ללא טורקיה וקטר) וגורמים מקומיים ברצועה שאינם מזוהי חמאס. צוות זה יעסוק בניהול, שיקום וסיוע הומניטרי לתושבי הרצועה, ויבנה גוף שיחליף את אונרא.
10. כל גופי ההסברה ירוכזו תחת משרד החוץ שינהל מאמץ לאומי הממוקד קודם כל בדעת הקהל האמריקנית.
11. ישראל תעבור בהדרגה למערכה עיקרית בצפון, שם תפעל ליישום החלטת האו"ם 1701 ולהרחקת חיזבאללה מגבול הצפון. אם המאמץ המדיני לא יצלח תפעל ישראל צבאית להרחקתו משם.
מצב סיום - שלב ב'1. ישראל תמלא תפקיד מרכזי בבניית ארכיטקטורת ביטחון איזורית וקואליציה בינלאומית אל מול האיום האירני.
2. ישראל לא תסכים שהרשות הפלשתינית תטול חלק בניהול החיים בעזה כל עוד לא תופעל תוכנית דה-רדיקליזציה נרחבת ברש"פ, שתכלול חינוך נגד הסתה, הפסקת התשלום למחבלים ומאבק בשחיתות.
3. ישראל תחתור להסכם נורמליזציה ולהעמקת הקשרים הביטחוניים והכלכליים עם סעודיה.
4. ישראל תיזום ועידה איזורית לדיון באיום האירני והרחבת הסכמי אברהם - בנוסח פורום הנגב - אליה תוזמן גם הרשות הפלשתינית (כפוף לרפורמה משמעותית ברש"פ ולהתקדמות תוכנית הדה-רדיקליזציה).
5. ועידה זו תקבע את מנגנון השליטה האזרחי הקבוע של עזה.
6. ישראל תחזור למחויבותה לפתרון מדיני אך תגדיר זאת כמטרה ארוכת טווח ותגדיר את התנאים המוקדמים - הביטחוניים והמדיניים - שחייבים להתקיים לפני כניסה למו"מ.
7. שיקום העוטף וישוביו יעמוד בראש סדר העדיפות הלאומי יחד עם הרחבת תקציב הביטחון ושינויים ארגוניים במשק.