ספרו של מרדכי אלקיים נקרא "40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה". הספר (שיצא לאור בשנת 1944) מכיל מעל 400 עמוד וסוקר את ההתיישבות והנוכחות היהודית בעזה, באר שבע ורוחמה החל משנת החל מאמצע המאה ה-19 ועד שנות השלושים של המאה ה-20. לפני הפרקים ניתן עמ' אחד על הביוגרפיה של המחבר, וכן פתח דבר; מבוא; הקדמה; תיאור העיר עזה בשנת 1882. הספר חולק ל-21 פרקים ולאחריהם נוספה ביבליוגרפיה, נספחים (מרתקים) וסיכום. הספר כולל תמונות רבות, צילומי מסמכים, איורים ועוד. המחבר מרדכי אלקיים נולד בעזה בשנת 1910, השתתף ברוב מלחמות ישראל, שיקם את הערים לוד ורמלה לאחר מלחמת העצמאות, והיה בין מקימי קריית שמונה. חבר מוסדות מפא"י, ישב בעירית באר שבע, היה סגן המושל הצבאי ברצועת עזה, ומושל צבאי של יריחו בשנת 1976. אך טבעי הוא שלא נוכל לסקור את הספר כולו, מה עוד שנביא מעט ממקורות אחרים. נתרכז אם כן בתיאורו של המחבר על באר שבע בתחילתה כפי שהצטיירה בידי אלקיים שכתובה כזיכרונות ולא כמחקר היסטורי מוסמך. התקופה שנסקור נוגעת בפוסט זה עד לכיבוש הבריטי של העיר ב-1918.

על השיקולים של השלטון העות'מני לקביעת מקומה של באר שבע בשנת 1900 טוען הסופר כי נבחר שטח בארות המים, ששימש בעבר מרכז עבור שבטי הבדואים להשקיית צאן, גמלים ובקר. במקום אף התפתח שוק של מכירת סוסים אצילים וגם של צרכי בית או בשיטת המזומן או בשיטת החילופין. סוחרי עזה וחברון הביאו עמם סחורות לשטח זה שלא נמצאו ברחבי המדבר כמו: חוטי צמר גמלים, צמר כבשים, צמר גמלים, ביצים, חמאה, שעורה וחנדל (אבטיח הפקועה ממשפחת הדלועים הצומח בערבה ובמדבר). ניתן היה למצוא שם גם אוכפים לגמלים, חמורים וסוסים מעשה ידי אומן. עוד נסחרו שם קפה, סוכר, קטניות, ירקות, דברי לבוש, ודברי מתיקה. במרכז זה בחרו השלטונות הטורקיים להקים את העיר באר-שבע. עד שנת 1890 לא היו מבני קבע בשטח הסמוך לשוק אלא רק אוהלים. בהסכמת השלטון החלו תושבי העיר לבנות בסמוך לשוק מבני חמר פשוטים עבור השכרה לסוחרים שבאו מבחוץ, עבור מחסנים לתבואה שקנו, או מחסה לבהמות לסגור אותן מפני גנבים. הגנבים דרך אגב, היו הסוחרים בעצמם שמכרו את הבהמות ולכן בעת הקמת העיר הוקמה מיד משטרה עם אגף רוכבי גמלים שיוכלו לרדוף אחר הגנבים. הממשלה הטורקית אישרה לעיר להציע מגרשים לבנייה לסוחרים שבאו מערי הארץ השונות בעיקר מיפו, עזה וחברון. הללו בנו עליהם בתי דירות, חנויות ומחסנים.

עוד לפני שנת 1900 הגיעו מספר יהודים על משפחותיהם לבאר שבע. הראשון, ניסים אלקיים, הקים אוהלו בסמוך לשיח' של שבט אל-עטוונה, שנה לאחר מכן הגיעה לעיר משפחת גורדון ועסקה בהקמת טחנת קמח. אט אט הפך המקום שוק מסחרי בעידודו של השיח' ליצוא שעורה והנדל דרך נמל עזה. לאחר כמה שנים הגיעה גם משפחתו וארבעת ילדיו אשר התגוררו באוהל. גורדון נפטר ב-1908 והמשפחה עזבה ובטחנה בבאר שבע נותר שותפו מנס ציונה, שניידרוביץ. בינתיים המשיך ניסים אלקיים לפתח את חלומו באשר להקמת עיר יהודית בבאר שבע. בשנת 1909 התגוררו בעיר, בבתים ואוהלים כ-800 נפש בהם כמה עשרות יהודים. אלקיים לימד 40 בדואיות לקלף את החנדל המיובש במדבריות הנגב, ולימד 20 צעירים בדואיים לנפות שעורה מהחול ומן האבנים שהתערבבו בתוכה ולמלא אותה בשקים למשלוח לאנגליה וגרמניה באוניות מנמל עזה. עקב מלחמת העולם הראשונה עזבו היהודים את העיר אך לאחר הכיבוש הבריטי חזרו כ-50 יהודים לחיי המסחר עד שנת 1929. בשנת 1918, קנה ניסים אלקיים את שטח האדמה הראשון בבאר שבע במגמה לבנות עליו את השכונה הראשונה לעיר היהודית העתידית. שותפו היה שמעון בן-צבי, שליווה אותו בקניית תבואה עבור "המשביר" בתל אביב. בשנת 1950 קמה שכונה ב' על חלקת אדמה זו. בשנת 1926 החלה חברת הכשרת היישוב לרכוש אדמה באזור באמצעות נציגה חירם דנין וזאת עד 1936. לאחר מלחמת העצמאות הוחל בהקמת מעברה על שטחים אלה והראשונה נוהלה בידי מרדכי אלקיים, בנו של חכם ניסים אלקיים.

בראשית המאה ה-19 גברה השנאה בין הבדואים לטורקים והאחרונים חיפשו דרך להגביל את מעשי השוד וההרג שבוצעו על-ידי השבטים. הקאימקם החדש של מחוז באר שבע נור אלדין יחד עם קאימקם מחוז ירושלים ובסיוע הפלאחים העירוניים חיפשו דרך חדשה להשתלט על הבדואים. אלדין ערך סקר בין ראשי השבטים וניסה לברר מדוע הבדואים בוחרים בדרכים נלוזות וממשיכים לבזוז ולרצוח. זקני הבדואים טענו שהפושעים רק מתחפשים לבדואים אך אינם שייכים לשבטים. סוחרים יהודים מעזה וסביבותיה הוזמנו להתייעצות מה הם מציעים לגבי הבדואים. הצעת החבורה היהודית הייתה כי על הטורקים להקים עיר מחוז בבאר שבע, שם יקבלו הבדואים בתים וקרקעות ולא יסבלו יותר משנות בצורת המכריחות אותם לגנוב. המושלים החדשים אנשי "הטורקים הצעירים" הסכימו לרעיון זה ושכנעו את ראשי שלושת השבטים הגדולים אל תיהה, אל עזאזמה ואל תרבין בצורך בהקמת עיר עבור הבדואים. רק בשנת 1900 הוקצה שטח לטובת רעיון הקמת העיר והשלטון התיר לראשי שלושת השבטים ששלטו על מקורות המים והשוק לבחור את ראש העיר. כך נבחר האמיר חאג' עלי אל עטוונה ראש שבט אל תיהה לראשות העיר והמחוז ושני השיח'ים האחרים לסגניו בשכר.

ניסים אלקיים רכש חלקה באזור הבארות והציב שם אוהלים עבור משפחתו באוהלים משובחים שקנה בצפת. ב-1902 הקימו את טחנת הקמח. עקב פטירת גורדון מבעלי הטחנה הגיעו משפחת מרגולין לתפעול הטחנה. סוחרים החלו להתרכז בבאר שבע ובעזה ביניהם יהודים שחלקו שנתם בין עזה לבאר שבע. לשבטים החזקים ניתנו תפקידי ניהול העיר ואף לבני השבט ניתנו מגרשים לבניה חינם, והעיר נבנתה בסיוע אדריכלים טורקים וגרמנים. יהודים וזרים אחרים הוכרחו לשלם עשר לירות זהב. הבדואים נדרשו לבנות מבני קבע ואף דירות להשכרה. יעקב גורדון קנה את המגרש הראשון בסיועו של חכם ניסים על-פי המלצת חירם דנין. על הטחנה והשוק לא נרחיב היות שהפרטים נמצאים במאמרים וספרים לרוב. תושבי באר שבע היהודים נהגו לנפוש מדי פעם בחווה "רוחמה". לפי זיכרונות משפחת אלקיים ילדי היהודים והבדואים שיחקו יחדיו ברחוב ולא היו מעשי אלימות או תוקפנות מצד הערבים. החכם ניסים שלח כל שבוע חנדל על שיירת הגמלים לנמל עזה. עד 1910 חיה משפחת אלקיים באהל בחסות המאהל של ראש העיר. ראוי להזכיר שבאותה עת האוכל כולו הוכן באוהל ולא היו בנמצא ירקות. הידידות שהתפתחה בין אלקיים לאל עטונה סייעה בזמן מלחמת העולם הראשונה ליהודי באר שבע ועזה. בין השנים 1909 - 1912 מתעכב הסופר על מספר אירועים שנזכירם: מינוי חכם ניסים למוכתר יהודי עזה; קיומה של הישיבה הראשונה של המועצה הצבאית המחוזית; משפחת מרגולין מתיישבת באופן קבע בעיר; חכם ניסים מתחיל במשא-ומתן על רכישת חלקת אדמה להקמת שכונה יהודית בעיר; הקמת מזח להעמסה על סירות בחוף עזה; סיור של המשלחת הציונית בשנת 1907 שבדקה הקמת יישוב יהודי ברפיח; האמיר חאג' עלי אל עטוונה, ראש העיר הבדואי, מציע הקמת שכונה יהודית בבאר שבע ומערב את ד"ר ארתור רופין בעניין; נשלחים מורים לבתי הספר היהודיים בעזה ובבאר שבע; אמני סיפור יהודיים שידעו לחרוז בערבית הופיעו בפני השיח'ים והתקבלו בקריאות יעיש; הוקמה תעשיית פנסים ששמונה משפחות של יהודים בבאר שבע התפרנסו ממנו; פועלי החווה ברוחמה חיזקו קשריהם עם המוסדות היהודיים של הקהילה בעזה והסופר מתפנה כאן לתיאור נרחב של הקמת רוחמה כישוב החקלאי הראשון בנגב.

בפרק זה התרכז הסופר בהקמת החווה ברוחמה ויחסיה עם עזה ובאר-שבע. וכפי שכבר אמרנו אין כוונה לניתוח היסטורי אלא לרקע הפולקלוריסטי-צבעוני-אישי לאירועים ממבט עיניו של אלקיים. בשנת 1910 הגיעו אלברט ענתבי, ארתור רופין ויחזקאל סוכולובסקי לעזה להתייעצות לגבי התיישבות יהודית ברוחמה ובבאר-שבע. המשלחת דנה באפשרות להקמת בית ספר עברי בעזה. למחרת המשיכה המשלחת לבאר שבע והתקבלה על-ידי ראש העירייה ומשם יחד הלכו ללשכת המושל הטורקי. סוכם כי רופין ידאג להבאת בעלי מלאכה יהודיים לעיר אך בו בזמן יישמר אופיה הבדואי. ביקור אליעזר בן יהודה ברוחמה בשנת 1912 נתן דחיפה לקידום לימוד העברית בקרב ילדי בית הספר. בנו של אלקיים העביר כסף לבאר שבא ונתקף על-ידי שודדים אולם נאבק ונמלט. היחסים בין יהודים לערבים באזור לא נפגעו ושם היהודים התפרסם כאמיצים המוכנים להגן על רכושם. אירוע נוסף היה חתונת בנו של ראש העירייה בבאר שבע בו נטלו חלק נכבד יהודי עזה בקריאת מקמות ובשירה. בחורף 1912 שלחו יהודי ביאליסטוק מכתב לרופין על נכונותם לרכוש קרקעות בבאר שבע.

עד פרק 13 מתאר אלקיים את הקורות ברוחמה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. כחלק מניסיון היישוב להציל את החווה ביקשו ראשי היישוב ובעיקר ניסים אלקיים לספח את רוחמה למחוז באר שבע. המגמה הייתה להגן על הרכוש והנפש בחווה. אולם מושל המחוז הצבאי התנגד לסיפוח התנגד שישוב יהודי ישתייך למחוז בדואי ומנע את הסיפוח. עקב המלחמה חזרה בתיה גורדון לבאר שבע כדי לנהל את הטחנה. היא הצילה יהודים מרעב ודאגה ללחם עבור החיילים היהודיים. היא נהגה להסתיר את פעילי היישוב ואף נתנה מחסה לקבוצת ניל"י. הטורקים החלו לגייס יהודים לביצור חזית עזה-באר שבע כנגד התקפה אנגלית. הגרמנים אישרו למושל הטורקי לגייס מומחים יהודים לבניית מסילת ברזל באורך 165 ק"מ מנחל שורק לבאר שבע. עבודה זו סיפקה פרנסה למאות יהודים.

אלקיים מספר על הניסיון להקמת בית עלמין בעיר לאחר שהוקמו כבר כמה וכמה מוסדות יהודיים בעיר באר-שבע. היות שהשלטון לא אפשר קבורה בעיר, נאלצו לשלוח את הנפטר היהודי לבתי עלמין בעזה, רוחמה, ובעיקר בעת התקרבות הקרבות - לחברון. שיטת הובלת הנפטר הייתה העמסתו על הגמל ובצידו השני שמו ארגז כמשקל הנפטר. לאחר פנית קהילת יפו הותר ליהודים לקבור את מתיהם בפינת בית הקברות המוסלמי. הדבר לא הסתייע והוחלט על הקמת בית עלמין יהודי בגבעה סמוך לרוחמה. שם נקברו גם יהודים חיילים שנפלו במלחמה. בתיה גורדון הפכה את טחנת הקמח לבית פתוח עבור מספר המשפחות היהודיות בעיר. במרס 1916 נפטרו רבים ממחלת הטיפוס שהגיעה לעיר וגורדון סייעה לחולים ולתשושים. עד 1917 גוננה גורדון על היהודים הרעבים, החולים, אסירי ניל"י ומשתמטי הצבא. הבריטים הפציצו את תחנת הרכבת החדשה בעיר שנועדה לצבא הטורקי בדרך לסואץ ושם נהרגו בקרון 16 יהודים. הצבא החל לחפש מרגלים דוגמת ניל"י והחל לרדוף יהודים משתמטים מגיוס ברחובות. בינתיים נפוצה שמועה שלישנסקי העליל על שלמה אלקיים כי מכר, למרות האיסור, פירות וירקות לצבא הטורקי. אנשי רוחמה סילקו עקב כך את אנשי ניל"י מהחווה. שלמה אלקיים ברח מהחווה תחת לחץ הטורקים באמצעות תחפושת של משוגע ובכמה לילות הגיע לרחובות. השיח' חסן אל עטוונה סייע בשנים אלה לאנשי החווה בספקו מזון ונשק לפועלי רוחמה. מותו של צבי הירשפלד השפיע על הפועלים בחווה שרבים מהם חיפשו דרך לברוח מהמקום. בסופו של קטע זה מספר הסופר על ההכנות שעשו פועלי רוחמה לקראת נסיגת הטורקים מתוך חשש שהם יעשו שפטים עם אנשי החווה ביניהם היו יעקב פת, אליהו גולומב ודב הוז. עם שוך הקרבות באזור, רכשו החכם ניסים ושמעון בן צבי חלקה בגודל 110 דונם בשטח העירוני, מידי בעל הקרקע משבט אל עזאזמה, כיום יושבת על חלקה זו שכונה ב.

עם סיום קריאה בספר הקורא חש כי אלקיים מבליט שלושה נושאים: האחד, ראשוניות הקהילה היהודית בעזה שפתחה את הנגב ואת סביבות באר שבע בפני יהודים. השני את תלותה ויחסיה של רוחמה עם קהילת עזה והשלישי, כל שעבר על הנוכחות היהודית בבאר שבע עד סיום מלחמת העולם הראשונה כולל רכישת קרקע והיחסים עם שבטי הבדואים ובמיוחד עם אל-עטוונה ראש העיר. רוב התהליכים והעובדות ניתנו לסופר באופן אישי וכן מתעודות שמצויות בארכיון הציוני המרכזי. החכם ניסים מתואר כבעל חזון שאינו מרפה מחלומו על בניית שכונה יהודית בבאר שבע ועל מאבקו להשגת מימון לכך ואת אישור השלטונות הטורקיים. ראוי להשוות את זיכרונותיו מבאר-שבע למאמרו של אילן גל-פאר שפורסם בקובץ "יישוב הנגב", בעריכת מ' נאור, ויצא לאור בירושלים בשנת תשמ"ו. מהשוואה זו מתקבל כי בשנת 1900 ולמשך כמה שנים היו בעיר הנידחת באר-שבע פחות משלוש מאות נפש כך שהסוחרים היהודיים יכלו לפעול בה כמעט באין מפריע. לטענת גל-פאר (בניגוד לנאמר בספרו של אלקיים) הדונם הראשון בנגב ובבאר שבע היה בידי מפעילי טחנת הקמח גורדון ושיינדרוביץ'. מלחמת העולם הראשונה נתנה דחיפה להתפתחותה של העיר ועוד משפחות ובעלי מקצוע יהודים הגיעו לעיר באמצעות קו הרכבת שנפתח ב-1915. גל פאר מזכיר לנו כי בסופו של דבר נרכשה נחלת קרקע עבור בית עלמין בדרך לחאן-יונס ונרשמה על שמו של ניסים אלקיים. גל-פאר מרחיב במחקרו על כל האגודות והקהילות שניסו לסייע בכסף ובכוח אדם לקימומה של העיר ובמיוחד חובבי ציון מרוסיה. עוד הודגש שבשנת 1917 - 1918 הייתה תוכנית לרכישת קרקע עבור באר שבע היהודית בעמק שרה אשר נקטעה עכב המלחמה. צדדים אלה של ניסיונות נוספים מלבד חלומו של אלקיים לא מצאו את ביטויים בספר שנסקר. מומלץ לקרוא בספר חשוב זה רק כמה פרקים בכל פעם, ולהשוות את הזיכרונות לספרים ומאמרים שנכתבו על באר שבע במהלך השנים תוך הסתמכות על תעודות מהארכיונים השונים כולל הארכיון בטורקיה ובלונדון.