מי מאיתנו הישראלים לא הפטיר, לפחות פעם אחת בחייו: "איש לא רוצה את הפלשתינים האלה. שמישהו כבר ייקח אותם מאיתנו". ובכן, יכול להיות שמלחמת חרבות ברזל (שם רע. חייבת להיות מלחמת התקומה) מספקת לישראל הזדמנות היסטורית נדירה לעצב סדר חדש בגבול הדרומי. יכול להיות שיש עכשיו גורם שמוכן לקחת אחריות, לפחות זמנית, על ניהול רצועת עזה. קוראים לה טורקיה בראשות רג'פ טאיפ ארדואן. בשורות הבאות אנסה להציג את היתרונות והחסרונות של מעורבות טורקית בנעשה בעזה.
נתחיל בחסרונות, שמן הסתם, ידועים יותר לישראלים: ארדואן הוא איש אחים מוסלמים בהווייתו. הוא נתן מקלט ובית לחלק מהנהגת חמאס, הוא לא רואה בחמאס ארגון טרור והוא תוקף בפומבי את ישראל מעל לכל במה ומאשים אותה בביצוע פשעי מלחמה. ללא מעט ישראלים הוא מעלה את לחץ הדם בהופעותיו הפומביות מאז עלה לשלטון לפני יותר מעשרים שנה. מבחינה רגשית זה מעורר אצלנו, הישראלים, סלידה מהתנהגותו ובאופן אוטומטי צובע אותו בצבעים שחורים. מכאן ועד לאמירה שאסור לסמוך עליו, הדרך היא קצרה. אגב, כל זה לא מפריע ללא מעט מאיתנו לנסוע לנופש בטורקיה.
ומכאן ליתרונות: חרף ההצהרות הלוחמניות, ארדואן הוא גם מנהיג שחושב באופן פרגמטי על מעמדו ועל האינטרסים של ארצו. ראשית, הוא חותר לדומיננטיות אזורית של טורקיה, לכל הפחות. לכן ניסה, למשל, בעשור האחרון להשיג השפעה בזירה הלובית. במקביל, כמובן, הוא אינו נרתע ממעורבות צבאית בסוריה כל אימת שחש - בצדק או שלא - שנשקפת לטורקיה סכנה מהמלחמה שנמשכת שם מאז משנת 2011. שנית, ארדואן רוצה, לפחות פומבית, להיות מעורב. לאחרונה הציע לשלוח שוטרים טורקיים לרצועת עזה שיפקחו על הסדר האזרחי שם. בלון ניסוי או כוונה אמיתית? שווה בדיקה. שלישית, תושבי הרצועה רואים בו מנהיג מוסלמי ישר ואמין, רחוק משחיתות פוליטית. רביעית, מעורבות טורקית ברצועת עזה עשויה להתברר כיעילה ליישום בשל התרבות והדת המשותפת. מעניין יהיה לבדוק אם הפלשתינים ברצועה יפעילו טרור נגד שוטרים מוסלמים.
אם ישראל, אגב, אינה סומכת על ארדואן לבדו, היא יכולה לחשוב על שילוב של שיטור אמירתי, בחרייני וכך הלאה. ארדואן, אם יוביל את המהלך, לא יתנגד. אם הניסוי של הצבת כוח שיטור טורקי ברצועה יצליח (נניח לתקופה של שנה עם כתב מינוי ומנדט ברור), טורקיה תוכל - בשיתוף עם ישראל וכוחות אזוריים אחרים - להיות מעורבת בהעברת הניהול השוטף של עזה לידיים אחרות בעתיד.
טורקיה וישראל מנהלות ביניהן שנים ארוכות יחסי שנאה (פומבית)-אהבה (במחשכים). המונח אהבה מתייחס כאן לאינטרסים כלכליים וביטחוניים משותפים לשתי המדינות. ארדואן יודע את כל זה. גם בירושלים לא ממהרים לסגור את הדלת לטורקיה, שהייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בישראל כבר במרס 1949. לכן חרף חילופי המסרים הקשים, היחסים הדיפלומטיים, ככלל, נמשכים, ולו בפרופיל נמוך.
מהלך כזה ביום שאחרי המלחמה ברצועת עזה אינו חף מאתגרים וקשיים. ישראל תצטרך להמשיך לאסוף מודיעין שיבטיח כי טורקיה לא מסייעת להקים מחדש זרוע צבאי של חמאס. הסבירות שזה יקרה קיימת, אך נמוכה כי טורקיה חברה בנאט"ו והיא לא תרצה לסכן את נכסיה שם. מצרים, שמעורבת עד צוואר במצב ברצועה ואינה רוצה בהסלמה שתשפיע על הזירה הפנימית שלה, עשויה להתנגד למהלך שהוא בעל פוטנציאל לחזק את מעמדה של טורקיה באזור.
בשורה התחתונה, מאז נוסדה ישראל, היא חיפשה ברית פריפריאלית שתאפשר לה יחסים עם מדינות באזור שאינן ערביות. אלו היו טורקיה ואירן (עד 1979). הסכמי השלום עם מצרים, ירדן ואחר כך הסכמי אברהם אינם מייתרים את היחסים הבילטראליים בין ירושלים לאנקרה. עובדה. אין כל היתכנות שהרעיון המוצע כאן אכן יבשיל לכלל מעשה, אך אם ישראל חושבת ברצינות על היום שאחרי כדאי לה לחשוב על מפתח טורקי. כזה שיאפשר אולי בעתיד לשתות קפה (טורקי?) בניחותא גם בגבול הדרומי.