בנימין נתניהו, שהוא במהותו ביבי-גולדה - אינטליגנט הסובל מקיבוע, משכיל שאינו מסוגל לחשב מדיניות בתנועה אלא במצב נייח, ממש כגולדה מאיר - אשם, מורשע. "קול דמי אחיך זועקים אליי מן האדמה" - רוויית דמם של 1,000 הישראלים אשר אכלסו בשמחת תורה את יישובי הנגב הצפוני-מערבי. בנקודה זו, ביבי, רציתי לכתוב כי כבדו עליך שערי עזה הזכורים מימי השופט שמשון הגיבור, אך ביטוי זה לקוח מן ההספד המזהיר של משה דיין על רועי רוטברג, ואין הצדקה מוסרית להעמידך בשורה אחת עם הנער שנרצח ב-1956 בידי פלשתינים בשדות נחל עוז. 1000 ישראלים נרצחו בגלל כישלונך המדיני, ולא רק הצבאי. בגלל סירובך לנהל משא-ומתן עם העם השכן. מפני שבנית משפחת פשע (חמאס) שתגן על נכלוליותך המדינית מפני שכן תובעני (הרשות הפלשתינית). עתה אתה מנסה לחמוק ממה שאמנון אברמוביץ' הטיח בך אמש בדיוק לשוני ומהותי. עתה אינך זוכר שרצית לבנות את חמאס. בכל פעם כזאת תיזכר במפגשנו לאחר הלוויתו של אמנון ליפקין-שחק. תביט בי בלובן העיניים, ותיאלם דום, ותיעלם מן הדיון. כי זה בדיוק מה שהסברת אז, שעדיף חמאס על עבאס. אתה קנית את הפרוטקשן של חמאס בכסף קטרי. הפעם המשפט אינו מתמהמה. אתה נאשם. אתה אשם. אתה מורשע. לא בסיגרים ושמפניות ושליטה בתקשורת ולא בטירוף למנוע משופט ראוי כיצחק עמית לכהן כמקובל כנשיא בית המשפט העליון. האחריות עליך. המשנה - אתה הוא יזם השינוי - ידו על התחתונה. חובת ההוכחה עליו. כך ביהדות. ועוד ביהדות "גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה" מתבטלת מאליה. ראית שנגרם כל כך הרבה נזק, אבל התרפסת בפני היד המצביעה של בצלאל סמוטריץ' ויריב לוין ושמחה רוטמן ואיתמר בן-גביר, רביעיית החרפה בישראל. הפעם, אחרי המערכה, לא יועילו מכונות הרעל וההכפשות והבריונים ברחובות. אלף רוחות אימה יחברו עליך כמו על מקבת של ויליאם שייקספיר, ולא תוכל להימלט מהן למרות שבדרך כלל רגישותך לזר, לאחר, מצויה ברמה נמוכה מאוד. זכור שורות אלה, ההפגנות בקפלן ייראו לך קדימון, משחק ילדים, מטרד זעיר, שריטה, מכה קטנה בכנף, לעומת מה שילווה אותך כתום המערכה לביתך הפרטי. זהו-זה, דינך נחרץ. מאוחר מדי. אך טוב מאוחר מאשר בכלל לא.