בסוף המאמר אסביר למה דווקא הכותרת הזאת נבחרה - "במותם ציוו לנו את החיים".
האם מי שאומר בימים אלה לעשות הכל לשחרור החטופים והחטופות הוא בוגד או בוגדת? האם מי שמבקש להפסיק את המלחמה ובאותה נשימה מגנה מכל וכל את הטבח של 7.10.23 הוא תומך טרור? האם מי שתומך בהמשך מיטוט החמאס הוא טרוריסט? דומה שלכל השאלות הללו התשובה היא לא אבל.
ממשלת ישראל על כל זרועותיה הביטחוניות כשלה והפקירה את אזרחיה. רוצחים ואנסים מעזה פשטו על ישובי העוטף ורצחו ואנסו בדם קר מאות אזרחיות ואזרחים ביום חגם. לטבח הזה אין מחילה. לבני אדם שמתנהגים כך אין מקום בחברה האנושית. אני אישית חושב שיש להרחיקם מאזורינו למדינות שבהן יש מקום לאנשים רעים דורשי רע ורוע.
לצד הרוצחים הללו יש גם בני אדם שסביר שלא אוהדי ציון וציונות, אך אולי ברבות השנים של שנאה והטפה לשנאת יהודים יתרצו ויבינו שגם לנו יש מדינה ועליהם למחוק את התקווה שהיהודים יתאדו ויעלמו. אני לא חושב שאת זה נשיג בעוד ועוד מאבקים צבאיים, לא נשיג זאת בעוד הפצצה, בעוד הרס בתים, בעוד אזרחים שנפגעים שם בעזה וביהודה ושומרון.
אם חפצי חיים אנחנו עלינו למצוא דרכים כשרות לחיים סבירים ואפילו טובים באזורינו. נוכל לעשות זאת בצורה מדורגת. ראשית לעצור את מכונת המלחמה לאלתר, להפעיל לחץ הסברתי לשחרור החטופים כאן ועכשיו תמורת כל אסירי החמאס שיועברו לאחת מהמדינות שתומכות בארגון. נשמע הזוי? לגמרי לא - כך עשתה ישראל כשראשי אש"ף הוגלו לטוניס. זה אומנם לא פתר את בעיית לבנון כי ישראל הסתפקה במהלך הזה ולא תמכה בצמיחה מנהיגות לבנונית יציבה שהייתה אולי מצליחה לעצור את גידול הפרא של החיזבאללה.
אני לא רוצה לקבוע לעזתים או לפלשתינים ביהודה ושומרון מי ינהל אותם. אך עליהם להיות בוגרים ולבחור במנהיגים שרוצים את טובת עמם ומוכנים להכיר אחת ולתמיד במדינת ישראל כמדינה ריבונית בדיוק כפי שנדרש למעלה מ-75 שנה. כן, גם לנו יש בעיה עם הפלשתינים כשיש רבים מתושבי ישראל שחושבים שיש לפגוע בהם ולגרשם. תופעה שמוכרת למדי גם בין כמה מנבחרי ציבור מהימין ובעיקר מהציונות הדתית.
המשימה הזאת לשנות את תפישות העולם בין אלה הגרים בישראל הריבונית לא פשוטה וקשורה קשר ישיר לחוסר היכולת לגבש ליבת לימוד שבה העיקרון המוביל הוא תפישה של "חיה ותן לחיות", חיזוק ערכי מוסר ואתיקה, חיזוק הסולידריות והחשיבה על טוב משותף. לנו יש בעיה בדיוק כפי שיש לפלשתינים רבים שרוצים לחיות טוב אבל שונאים את היהודים ואולי לא שונאים, אולי מפחדים?
נחזור אל השאלות שהצגתי בפתח דבר שאלות שהתשובה להן היא לא, אבל. האבל הוא שהגיעה העת לעסוק בעיקר, לשמור את הכוח הביטחוני, שישאר במחנות הצבא ובשדות האימונים. כוח צבאי שירתיע אנשים רעים ופסיכותפיים לחשוב על סיבוב שני או שלישי של טבח. זו לא הפעם הראשונה שרוצחים בשם הדת המוסלמית טובחים ביהודים, מראשית שיבת ציון. הצבא חייב להיות דרוך ולמנוע הישנות של התקפות כאלה "בתחבולות תעשה לך מלחמה". התפקיד של המדינה לשמור על ביטחון אזרחיה, נקודה.
כעת במקום לחפש תומכי טרור מדומיינים הגיע העת לעשות הפרדה בין הרוצחים ובין מתכנני הרצח לבין אלה שרוצים לחיות את היום יום. עם כל הקושי יש כאלה ולא מעט משני עברי הגבולות. במילים אחרות יש לפעול בנחישות נגד הרוע ולפעול בנחישות לחיזוק הטוב, להפריד בין הטוב לרוע.
זה לא יקרה בשיטת שלום עכשיו וזה לא יקרה בשיטת לעולם נחיה על החרב. זה תהליך שמוטב ונכנס אליו לפני שיהיה מאוחר, מאוחר מדי. ראשית להרחיק את הרוצחים מהאזור למדינות שמעוניינות בהם ואם לא לשלול מהם את החרות עד שיסכימו לחדול מדרכם ובוודאי לא לאפשר להם לעולם לחזור אל דרך הרצח. שנית לחבור אל המדינות הערביות שמכירות במדינת ישראל כמדינה ריבונית וביחד עם הפלשתינים, אלה שמוכנים לשנות את הדיסקט לבנות את הרעיון של בניית אוטונומיה כלכלית בשטחי עזה ויהודה ושומרון. אוטונומיה שתהווה אבן דרך לקראת הקמת מדינה לצד מדינת ישראל. לצערי הפלשתינים במשך שנים חיים עם החלום לסלק את היהודים מחבל הארץ הזה. לצערי הם לא בשלים להקים מדינה, אופציה שעמדה לפניהם בדיוק כמו ליהודים ולא מומשה מעולם.
יש חשיבות לנהל את המסע הזה בשיתוף פעולה מלא עם מדינות ערביות כדי לחפש ביחד את הפתרונות לחיים ביחד. כמובן שיש לחפש כל דרך להכניס את לבנון ואת סוריה. הפתרונות לא פשוטים אך יש להם בסיס אחד - להשתחרר מהעוינות והשנאה ולמצוא את הדרך לבניית אמון צעד אחר צעד.
בימי הזיכרון ההולכים ומתרבים אנחנו נוטים לומר "במותם ציוו לנו את החיים" בואו ולראשונה ניצוק למשפט הזה לפחות את התקווה להסדרים מדיניים שיאפשרו לכל בני האדם שוחרי החיים לחיות.